1


הרוח היתה חזקה, אפילו יחסית לחודש אפריל, והקירות והגג של בניין המתכת חרקו במחאה מתונה עם כל משב. מלני ידעה טוב מאוד שלא קר בחוץ כפי שנדמה. ובכל זאת, חשבה, יבבת הרוח די בה כדי לגרום אפילו לסנטה-קלאוס לרעוד. כמו הד יילל גם הכלב שמוט האוזניים שהיה לרגליה.


היא שמעה את דפיקת הדלת בין החנות והמשרד. מלני הסתובבה ממסך המחשב והרימה את עיניה אל שעון הסב הגדול שתלה על קיר המשרד שעה שאחד הפועלים נכנס, מנגב את ידיו בסמרטוט משומן היטב. הכלב הרים את ראשו בחקרנות ואז, בראותו את הפועל, החזיר אותו אל כפותיו הקדמיות.


מלני הדפה לאחור את הכסא שלה. "לא ידעתי שאתה עדיין כאן, רובי."


"נשארתי כדי למרוח עוד שכבת שעווה על הביואיק של מר סטובר," אמר. "היא לא נראתה מספיק מבריקה."


מלני חייכה. "אני מעריכה את הטיפול שלך במכוניות שעליהן אנחנו עובדים כאילו הן שלך. והוא יעריך את זה מאוד כאשר יבוא לאסוף את המכונית מחר."


הוא משך בכתפיו. "אנחנו רוצים שהלקוח יהיה מרוצה. כאשר הוא משלם סכומים כמו שמר סטובר משלם לצורך אחזקת הביואיק משנת שבעים שלו, אז עוד שכבת שעווה היא כלום. רוצה לבוא לראות אותה?"


היא ראתה את המכונית בצהרי אותו יום. למעשה, היא ראתה אותה כל יום במהלך החודש האחרון, פיקחה על כל שלב משלבי השיפוץ. אבל הניצוץ בעיניו של רובי ונימת הגאווה בקולו אמרו לה שזה יהיה אכזרי לא לבוא ולהעריץ את מלאכת ידיו.


היא הלכה אחריו בחזרה אל הסדנה כשהכלב מאחור. רובי השליך את הסמרטוט לתוך ערמה והרים מה שנראה כמו סמרטוט משומן באותה מידה מתוך פח קרוב.


"אני אף-פעם לא יודעת אם אתם משמנים את האצבעות שלכם או מנקים אותן מהשמן," אמרה מלני. ואז הביטה במכונית שעמדה בתוך המפרץ הקרוב ביותר בסדנה, הצבע הכחול שלה והלובן של הגג הנפתח נצצו בשקט מתחת לפנסי העבודה העזים. מזכרת מתקופה אחרת, המכונית נראתה ארוכה כמו ספינה על פי הסטנדרטים המודרניים. "היא יפהפיה."


"כן." קולו של רובי הביע יראה. הוא החליק את ידו על הדופן שלה. "היא שונה לגמרי ממה שנראתה כאשר מצאת אותה בירכתי המגרש."


מלני לא היתה צריכה לאמץ את מוחה כדי לזכור כיצד הביואיק נראתה. "היא היתה קבורה תחת ערמה של כנפיים חלודות, עם מאורת עכברים על המושב האחורי ומנוע שלא ראה שמן מזה עשרים שנה – כן, אין ספק שהיא במצב קצת שונה עכשיו."


"היא נוסעת כמו חלום. רוצה שאתניע אותה?"


מלני ידעה שהוא רק מחפש תירוץ. "בוא נחכה עד הבוקר ואז תוכל להעביר אותה לחדר התצוגה, כדי שמר סטובר יוכל לראותה במלוא תפארתה."


הכלב, שצעד אל הדלת המובילה לתוך המשרד הזדקף, נהם והתחיל לנבוח.


רובי הזעיף פנים. "קצת מאוחר ללקוחות, והדלת היתה צריכה להיות נעולה בכל מקרה."


"זה בטח ג'קסון. יש לו מפתח. תפסיק, סקרף." הכלב הפסיק לנבוח, אבל הנהמה הרכה עלתה עדיין מגרונו. מלני פתחה את הדלת וקראה, "אני בסדנה."


גבר צעיר יצא מתוך המשרד שלה, מעילו העליון העשוי צמר גמלים, נפתח וחשף טקסידו שחור. שערו הלבן-בלונד היה מסוגנן בשלמות כזו שמלני תהתה כיצד ייתכן שהרוח לא סתרה אותו כלל. האם עצר כדי לסרקו בשניה בה נכנס פנימה, או שמא הוא רוסס בספריי כדי שלא יזוז?


הוא נשמע כמעט זועף. "כבר התחלתי לחשוב ששכחת והלכת הביתה."


"לא הייתי שוכחת את הביקורים שלך אחת לחודש בדיוק כפי שאתה לא שוכח אותם," אמרה מלני ביבושת.


ג'קסון הביט ברובי. "אני לא מפריע לשום-דבר, אני מקווה!"


רובי לא החמיץ את הרמז בדברים ופניו האדימו. "מלני, רוצה שאשאר?"


"לא, אנג'י בטח מחכה לך." הוא יצא ומלני אמרה בעדינות, "ג'קסון, למעשה אתה באמת מפריע. בדיוק פיקחתי על הפרוייקט האחרון שלנו, שרובי סיים זה עתה לעבוד עליו." היא הקיפה באיטיות את המכונית והתבוננה בגימור על עיטור הכרום ובאופן בו האור השתקף בצבע. רובי צדק כאשר דיבר על שכבת השעווה האחרונה. היא תצטרך לזכור להחמיא לו בבוקר.


ג'קסון התבונן בביואיק. "למה שמישהו ירצה לשלם המון כסף עבור זה..."


"זו הבחירה של הלקוח, ואל תצפה ממני להאמין שמטריד אותך החלק שלך כאן. אתה נראה טוב הערב, ג'קסון. ועוד ביום חמישי... האם אתה יוצא לארוחת ערב בלבד או לתיאטרון?"


ג'קסון הרים גבות במחווה עליה התאמן ודאי שעות. "זה אף-פעם לא ארוחת ערב בלבד כאשר הולכים לסנצ'רי-קלאב."


מלני תהתה לפעמים אם ג'קסון מבהיר את שערו או משחיר את גבותיו; השילוב היה כל-כך בלתי נתפס ומחריד עד שהיא היתה בטוחה שזה חייב להיות אחד מהשניים. "כמובן. טוב, אתה לא יכול לצפות ממני לדעת, מאחר שמעולם לא הייתי שם."


"אם את רומזת שאת רוצה הזמנה, מל – "


"אלוהים, לא. לא הייתי יודעת מה לעשות שם."


ג'קסון צחק. "אין ספק שזו האמת. הייתי שמח להישאר ולפטפט, אבל ג'ניפר מחכה שאאסוף אותה."


הוא לא היה צריך להבהיר במיוחד שג'ניפר הכה אלגנטית אינה מחכה במכונית, מפני שהוא בחיים לא הביא אותה לסדנה. מלני תהתה לפעמים אם הוא סיפר לחברתו הנוכחית מנין יש לו כסף.


"אז אם ההמחאה שלי מוכנה – "


"היא על המכתבה שלי." היא הובילה אותו פנימה וכיבתה בדרכה את האור במוסך.


ג'קסון בחן את הספרות שעל ההמחאה. "לא משהו החודש. איך את חיה על סכומים כאלה?"


"אני לא," הטעימה. "זה החלק שלך ברווחים של השותפות החודש. אבל בנוסף לחלקי בשותפות, אני גם מושכת משכורת בעבור העבודה שלי כאן."


"זה לא הוגן."


"מה בדיוק לא הוגן בזה? אם היינו שוכרים מנהל, היינו משלמים לו ואז חולקים במה שנשאר. אני המנהלת, אז אני מקבלת שכר. אם השורה התחתונה לא נראית לך, אז גם אתה יכול להתחיל לעבוד בעסק."


"אני עובד בעסק. אני מספר עליו לאנשים כל הזמן."


"ובשנה האחרונה אחד מהם הופיע כאן כדי להציץ בעבודה שלנו. מובן שהוא לא קנה כלום."


"זו לא אשמתי. אני ניסיתי."


"טוב, אז אולי אם היית משתדל קצת יותר היית רואה את התוצאות על ההמחאה שלך. להתראות בחודש הבא, ג'קסון."


מלני נעלה מאחוריו את הדלת, כיבתה את המחשב שלה וקראה לכלב שעדיין עמד הכן ליד הכניסה, כאילו ציפה לשובו של ג'קסון. "לא תצטרך להגן עלי מפניו בשלושים הימים הבאים, סקרף. בוא, נלך הביתה."


היא עצרה ליד הדלת האחורית והתבוננה בהרהור בלוח שעליו תלו לפחות עשרים מפתחות של מכוניות. "במה ננהג הערב, סקרף? הרוח חזקה מדי למכונית פתוחה, גם אם גג סגור. מתחשק לך לנסוע בקורבט זקנה ממני או בת'נדרבירד צעירה רק בקצת?"


הת'נדרבירד היתה קרובה יותר לדלת, כך שזה מה שקבע. היא נטלה את המפתח ויצאה אל הרוח, עדיין חושבת על ג'קסון. נראה שהוא מיהר מאוד אל ג'ניפר הערב, מפני שהוא לא התחיל לבלבל במוחה של מלני שתרכוש את חלקו בעסק.


לא שלא היתה קונה אותו. למעשה, היא היתה עושה את זה ברגע אם היתה מוצאת חצי מיליון דולרים פנויים לשם כך. או אם ג'קסון היה מבקש מחיר הגיוני יותר תמורת חלקו.


לדעתה של מלני, שני הדברים לא יקרו בעתיד הקרוב.


כאשר מלני הגיעה למחרת לסדנה, היא גילתה שרובי כבר הזיז את הביואיק. הוא לא העמיד אותה בחדר התצוגה, כפי שתכננה, אלא ליד הפתח. הוא הוריד את הגג והחנה את המכונית בזווית מסוימת, כדי שהכרום ילכוד את קרני השמש.


הוא מירק את החרטום בזמן שהחנתה את הת'נדרבירד בסמוך וניגשה אליו. הכלב קפץ מתוך המכונית והתחיל לערוך את הסיבובים היומיים הקבועים שלו במגרש החניה.


"אתה לא פוחד שהיא תאסוף אבק כשהיא עומדת כאן?" הקניטה מלני.


"חשבתי שזה יהיה פרסום טוב." רובי הרים את אגודלו לעבר הכביש המהיר שעבר לפני המגרש. "אנשים מאטים כדי להסתכל במכונית."


"אין לי ספק בכך." היא הצלה על עיניה בידה והתבוננה בטנדר שנכנס למגרש. "חבל שאנחנו לא יכולים להשאיר אותה כאן כל השבוע, אבל הנה מר סטובר מגיע עכשיו."


היא למדה, בשנתיים שלה בעסקי המכוניות הקלאסיות, מתי לסכור את פיה. אז כאשר מר סטובר יצא מתוך הטנדר שלו היא קראה, "בוקר טוב," ולא אמרה מילה נוספת עד שהיה סיפק בידו לגמוע את מראה המכונית שלו.


זה לא קרה מהר כל-כך – וזה דבר נוסף שמלני למדה מהניסיון.


היא גילתה שמכירת מכוניות אקזוטיות ועתיקות לאספנים דורשת אורך רוח. אורך רוח כלפי קונים בכוח, שרוצים מודל וצבע מסויימים ולא מוכנים להתפשר על מה שיש, ולא משנה כמה זמן לוקח למצוא את המכונית הנכונה. אורך רוח כלפי מוכרים, שלא מסוגלים להחליט אם להיפרד מהנכס שלהם. אורך רוח כלפי הקצב האיטי והקפדן של עבודת השחזור.


מובן שהיה נחמד לנהוג אורך רוח במר סטובר בזמן שהוא הביט לראשונה במכונית המשופצת שלו, שנצצה עכשיו בשמש הבוהקת. מלני היתה עומדת בצד בשקט, נשענת על שברולט ירוקה ומצטרפת להבעת ההערה שלו נוכח עבודה שבוצעה כראוי וממתינה שישבור את הדממה גם אם היה רוצה לבהות בצעצוע החדש שלו במשך שעה.


מזווית עינה היא ראתה מכונית פונה מהכביש המהיר אל המגרש, וצורתה גרמה לפעמוני אזהרה לצלצל במוחה. בריסטה? היא ראתה מכונית כזו פעם אחת בלבד, אישית – אבל קשה היה להתעלם מתווי המתאר הספורטיביים וקשה היה לשכוח אותם.


היא סובבה את ראשה כדי להביט טוב יותר במכונית. אכן, בריסטה – חדשה לגמרי, שחורה ונוצצת כאילו זה עתה יצאה מאולם התצוגה. לא מהמכוניות שהלקוחות הרגילים שלהם נוהגים בהן.


אולי ג'קסון התייחס אליה ברצינות. אם הוא הלך אמש לסנצ'רי-קלאב והתחיל לדבר על מכוניות קלאסיות עם אנשים שיכולים להרשות לעצמם לרכוש צי מכוניות כאלה...


אל תטפחי תקוות. סביר יותר להניח שזה מישהו שזקוק להנחיות.


הבריסטה נעמדה בין השברולט עליה נשענה ופאקארד משנות החמישים ששלט "מכור" הונח על השמשה הקדמית שלה. אבל המנוע המשיך לנהום.


דרך החלון הכהה של הבריסטה מלני יכלה לראות רק את צורת ראשו של הנהג ואת כתפיו. גבר, ללא ספק. ודאי גבוה, אם לשפוט לפי המרחק שבין ההגה והצל שהיה סנטרו. ידו היתה מורמת, כאילו הצמיד לאוזנו טלפון סלולרי. אבל זה כל מה שיכלה לראות.


מר סטובר קרא בשמה ומלני התנערה ותהתה כמה זמן הוא עומד לפניה בזמן שהיא בוהה בבריסטה. "מצטערת," אמרה. "לא שמעתי מה אמרת."


"זה כמו חלום, את יודעת." קולו השתנק. "תמיד התחרטתי שמכרתי את הביואיק שלי, מפני שזו היתה המכונית הראשונה שקניתי. למצוא אחת בדיוק כמוה, ולהביא אותה למצב כזה..." הוא חייך והכניס את ידו לכיסו כדי להוציא את פנקס ההמחאות שלו. "אבל אני מניח שתרצי קצת כסף – נכון?"


"בוא ניכנס פנימה ונגמור עם החלק המלוכלך," הציעה מלני. היא לא יכלה שלא להביט שוב בבריסטה, בזמן שהזדקפה מעל כנף השברולט.


נראה שגם מר סטובר הבחין בבריסטה. "אני תוהה מה הבחור הזה רוצה. זה נראה קצת מוזר, כשהוא יושב שם ככה."


"אולי הביואיק תפסה לו את העין והוא רוצה לקנות אותה ממך."


"הוא יוכל לנסות," אמר מר סטובר בחיוך רחב.


מלני הובילה אותו לתוך המשרד שלה, הושיטה לו את מסמכי המכונית ונכנסה לאולם התצוגה כדי למזוג לו ספל קפה בעודו לומד את החשבונית.


מכונת הקפה היתה בשלבי סיום הפעולה שלה. היא חיכתה עד שגמרה, מזגה קפה לשני ספלים ונטלה את הסוכר והחלב. הדלת החיצונית נפתחה והיא חשה רטט של התרגשות כאשר הרימה את עיניה. זה היה מטופש לגמרי, כמובן, לחוות קוצר נשימה בגלל לקוח בכוח, ואין זה משנה באיזו מכונית הוא נוהג. ובכל זאת – בריסטה...


אבל הגבר שנכנס היה ג'קסון.


היא התקשתה להאמין למראה עיניה. ג'קסון, אחרי שהגיע ביום שישי כדי לקחת את המחאתו החודשית? עוצר כאן לאור יום, כאשר מישהו עלול עוד לראותו פה?


וממתי ג'קסון נוהג בבריסטה?


ודאי שאל אותה מג'ניפר, חשבה. אני תוהה מה היא היתה חושבת לו היתה יודעת שהוא נוהג במכונית שלה במשכנות העוני.


"מל," אמר, "אני חייב לדבר אתך."


"לא עכשיו, ג'קסון. קודם הלקוח, אתה יודע – ולקוח מחכה לי ברגע זה במשרד, כדי לרשום המחאה. המחאה רצינית."


"זה לא ייקח זמן רב. אני רק צריך להגיד לך שבאתי – "


היא נענעה בראשה וחלפה על פניו, סוגרת מאחוריה את הדלת בנחישות.


מקץ חמש-עשרה דקות היא הניחה את המחאתו של מר סטובר על השולחן, מתחת לאבן גיר קטנה וליוותה אותו דרך אולם התצוגה אל מגרש החניה, וראתה בסיפוק כיצד הביואיק משתלבת בתנועה. הבריסטה היתה שם עדיין, הבחינה, אבל ג'קסון לא היה בשום מקום.


היא חזרה פנימה ומהומה חרישית שעלתה מהסדנה משכה את תשומת לבה. היא נכנסה פנימה. "מה קורה? מישהו נפגע?"


"עדיין לא." רובי נשמע זועף.


"אז מה הרעש?" מלני שילבה את זרועותיה על חזה ובחנה את החבורה. רובי, שני עובדים נוספים וג'קסון, יצרו חבורה במפרץ חניה פנוי, שם עמדה הביואיק עד הבוקר. אז לכאן ג'קסון נעלם.


מוזר, חשבה. הוא אף-פעם לא נכנס לסדנה, אלא אם לא היתה לו ברירה, ותמיד עמד ליד הדלת, כאילו חשש לגעת במשהו – כאילו היה לו פחד מהשמן.


רובי לטש עיניים בג'קסון. "הוא מנסה לגנוב כמה כלים."


"לגנוב!" סינן ג'קסון. "זו הוצאת דיבה. הם היו הכלים של אבא שלי, ועכשיו הם שלי. אני רק לוקח את מה ששייך לי."


מלני צעדה קדימה. "רק שניה. למה אתה בכלל רוצה אותם?"


"שאלה טובה," הפטיר אחד העובדים. "הוא לא יידע מה לעשות אתם, זה בטוח."


"ובכל מקרה," המשיכה מלני, "הם לא היו הרכוש הפרטי של אביך, אלא השתייכו לעסק. שרק מחציתו שייכת לך, אז למה אתה עושה כזה עניין מהכלים – "


דלת הסדנה נפתחה מאחוריה והיא הסתובבה אל האדם שזה מקרוב בא. "אני כבר – " חיוך הברכה המוכר שלה קפא על פניה.


האיש בפתח היה גבוה ורחב כתפיים, עם שיער שחור כחצות ועיניים שנראו כמעט כסופות כאשר הסיר מעליהן את משקפי השמש שלו. תווי פניו היו מחוספסים מכדי להיחשב יפי-תואר – הוא לא יוכל להתחרות בג'קסון בתחרות האל היווני. עם זאת, היה בפניו משהו כובש, משהו שלא אפשר לה להסיט ממנו את מבטה. בעוד שג'קסון היה נאה בצורה רגילה, הרי שהגבר הזה היה מעניין. ובעוד שלושים שנה יופיו של ג'קסון ייעלם לגמרי, ואילו הגבר הזה יזכה עדיין במבטים...


וואו, אמרה לעצמה. היא בלעה את הרוק ופנתה לעברו. "אני כבר ניגשת אליך."


"אני אמתין." הקול תאם את העיניים, חלק ומלוטש ככסף טהור. "אני לא ממהר."


"אני מצטערת," אמרה מלני בצער אמיתי, "אבל חברת הביטוח שלנו לא מרשה ללקוחות להימצא באזור הסדנה בגלל סכנת פציעות. אם תיכנס לרגע לאולם התצוגה – "


"אני לא לקוח."


חלקים התחילו להתחבר במוחה של מלני. לא ג'קסון נהג בבריסטה, כפי שהניחה. זה היה הגבר הזה, שישב מאחורי ההגה.


ודווקא הוא לא לקוח, איזה מזל מחורבן.


מבטו חלף ממנה אל קבוצת הגברים. "אני מחפש את מל סטפורד."


מלני עשתה צעד קדימה. "מצאת אותה."


הוא נראה מבוהל. "אותה?" הוא בהה במלני.


זה היה דבר נוסף לו התרגלה, חשבה מלני. אנשים לא ציפו למצוא אשה מוכרת מכוניות לאספנים. אשה יכולה לנהל את הספרים – אבל לא את העסק כולו.


היא חשבה שהתרגלה כבר לתגובה הזו – ולא היתה שום סיבה להתרגש מזה שהגבר הזה הגיע למסקנה הרגילה. אם הוא חשב שזה יהיה שונה בגלל שהיא אשה, אז תוך זמן קצר הוא יגלה שטעה.


אבל הוא לא לקוח, הזכירה מלני לעצמה. אז מהו? "במה אוכל לעזור לך, מר – ?"


הוא לא ענה. מבטו בחן את המבנה כאילו רשם בפני עצמו את שמונת מפרצי החניה, מהפורד מודל טי שעמדה מאחורי העובדים ועד שלדת המוסטנג שהיתה בפינה הרחוקה ביותר.


"ג'קסון," אמר, "חשבתי שהעסק הזה עוסק במכוניות קלאסיות."


אז אולי היא לא לגמרי טעתה. אולי ג'קסון באמת לקח ברצינות את הדברים שאמרה אודות קידום העסק. לא שנראה כאילו היה בררן בבואו לדבר עם אנשים.


ג'קסון הציץ מאחורי כתפו של רובי. "זה מה שהוא עושה. בערך."


"לא הייתי קורא לזה בירת הלמבורגיני העולמית."


"אף-פעם לא אמרתי – "


"למעשה, זה נראה לי יותר כמו מגרש גרוטאות."


מלני עשתה צעד לעבר הגבר עם העיניים הכסופות. "סליחה שאני מפריעה, אבל אם באת הנה כדי לנאץ את המוצרים שלנו, אז אני מציעה שתפסיק לבזבז את הזמן שלנו ופשוט תעזוב."


היא שמעה את התנשפותו של רובי והיתה צריכה להודות שהיתה מופתעת כמעט כמוהו. היא מעולם לא השליכה לקוח מהמוסך בעבר. או לא-לקוח, בעצם.


דומה שהאיש כלל לא שמע אותה. "מל סטפורד," אמר. "דומני שאת המנהלת."


"נכון. ואני מבקשת ממך – לא, אני אומרת לך – שזה הזמן לעזוב."


"אבל אני לא הולך לשום מקום," אמר. "אני הבוס החדש שלך."


וויאט ציפה לכך שהבשורה תתקבל בהלם מסוים, מפני שברגע בו ראה את ג'קסון – או לעצם העניין, ברגע שג'קסון הבחין בו – הוא הבין שג'קסון עוד לא סיפר על כך לעובדים שלו. אם היה מספר להם, הוא לא היה מתחבא מאחורי הכתפיים הרחבות של העובד הקרוב ביותר אליו.


הוא ודאי מנסה לדמיין שכל זה לא קורה באמת.


אבל וויאט לא ציפה לכך שההכרזה שלו תכה בכולם כרימון יד. שלושת הבחורים בסרבלים המוכתמים נראו כאילו נפגעו בסנטר במעדר. ג'קסון הוריק ושפשף את גשר אפו באצבעו המורה. מנסה להסתתר מאחורי היד שלו, חשב וויאט.


והמנהלת – איזו אשה מכנה את עצמה מל, למען השם? – התחילה למחוא כפיים כאילו הוא היה בזירה בקרקס וזה עתה סיים לבצע תעלול מסוכן במיוחד.


לא, זו לא היתה התגובה לה ציפה.


היא הפסיקה לבסוף למחוא כפיים. "ניסיון נחמד. בדיחה נאה. אני לא יודעת בדיוק למה ג'קסון טרח לביים את זה, אבל כולנו מרגישים שהרווחת את כספו ביושר. ועכשיו, אם תניח לנו לחזור לעבודה – "


וויאט התקרב קצת. "מל, זו לא בדיחה."


עיניה ירוקות, הבחין. לפחות החלק שלא ירה בו ברקים היה ירוק. אדמונית ירוקת עין – הרי לך שילוב מסוכן.


"מיז סטפורד בשבילך, באב."


"בסדר, מיז סטפורד. אם זו בדיחה, אז למה חברי הטוב ג'קסון עומד לו שם ונראה כמו מחית אפונה במקום לצחוק?"


היא הסתובבה לבהות בג'קסון ווויאט ראה בסיפוק כיצד המציאות מכה בה. "מה עשית, לכל הרוחות?" התנשמה.


ג'קסון כמו קמל.


תופעה מעניינת, חשב וויאט. זה יהיה השינוי הראשון שנכניס לכאן, מפני שאני לא אסבול מנהלת שחושבת שהיא יכולה לחלק הוראות לבוס שלה.


הוא ראה את הרגשות שחלפו על פניה. חוסר אמון שאחריו אימה, שפינתה מקום להלם משלים. היא מצמצה ולבסוף הבחינה שהעובדים מתבוננים בהם בפיות פעורים.


"רובי, תחזיר את הצוות שלך לעבודה," אמרה בחריפות. "מר ברנט יצפה למודל טי שלו השבוע. רבותי, אם תואילו להיכנס למשרד שלי, אני חושבת ששלושתנו נוכל לדון בזה."


"מל, אני – " ג'קסון כמעט רעד.


וויאט ריחם עליו. "ג'קסון לא צריך להיות מעורב בזה. הוא ואני העברנו את עניין הבעלות כבר אמש. אז רק את ואני צריכים לעבור על הפרטים – מיז סטפורד."


ג'קסון נראה אסיר תודה באופן מעורר רחמים. הוא החליק על פני העובדים ויצא החוצה לפני שמל סטפורד הספיקה להגיב. ואז לטשה עיניים בוויאט כאילו היה נץ שגזל ממנה את טרפה. "אתה תתחרט שהנחת לו לעזוב," הכריזה.


"עוד נראה." וויאט הצטדד כדי להניח לה להוביל.


הוא הלך אחריה מהסדנה אל אולם התצוגה והבחין בחולצת הכפתורים הנקיה שהיתה תחובה היטב לתוך חגורת מכנסי הג'ינס המהוהים שלה. והוא תהה אם העיכוס של אגנה היה תוצאה של כעסה או חלק בלתי נפרד מההליכה הטבעית שלה. לא שיהיה לו זמן לברר את זה, שכן מיז סטפורד לא תישאר כאן זמן רב.


היא הובילה אותו אל המשרד הקטן שנפתח מאולם התצוגה והתיישבה מאחורי השולחן העמוס שלה. וויאט החליט לא לעשות עניין מהשאלה למי יש זכות לשבת בכסא הבוס. אחרי-הכל, עודה המנהלת. בשלב זה.


מתחת לשולחן הציץ ראש מרוט ואף גדול רחרח בשאון גדול את קרסוליו של וויאט. זה נראה כמו סמרטוט עם אוזניים.


"ארצה, סקרף," אמרה מל סטפורד בנחישות והסמרטוט הגיב.


וויאט התיישב מולה ושתל את מרפקיו על זרועות העץ של הכסא. הוא הניח את ידיו מתחת לסנטרו וחיכה.


היא הרימה אבן גדולה וסילקה אותה מדרכה. "אני מבינה, מהדברים שאמרת שם, שאתה חושב שקנית את ג'קסון."


אני חושב שקניתי את ג'קסון? גברת, הלוואי שהייתי חושב בלבד. אבל לא היה לו מה להפסיד מלבד זמן מועט. שתדבר. שתהפוך את עצמה לשוטה, אם זה מה שהיא רוצה.


שתחשוב שהיא הבוסית.


מובן שזה לא עניינה איך התרחשה העברת הבעלות הזו. "אפשר להגיד," אמר.


היא הנהנה. "אתה מכיר אותו טוב?"


מה עם הפטפטנות הפתאומית הזו? אולי כדאי שיזהיר אותה שניסיון קלוש להקסים אותו לא יוביל אותה לשום מקום. לא אחרי הזיקוקים שכבר הציגה. אבל למה להקל עליה? יהיה משעשע לראות אותה מנסה לרכך אותו. "אני מניח שאני מכיר אותו כמה חודשים."


"אני מבינה. כמה שילמת לו?"


וויאט הרים גבה. "אני חושב שזה לא עניינך, מיז סטפורד."


"אני מבטיחה לך שלא מדובר בסקרנות גרידא – למרות שעלי להודות שאני קצת סקרנית. כאשר הוא הזכיר זאת באוזני בפעם האחרונה, הסכום עמד על חצי מיליון דולרים."


"זה מאוד מעניין. נשמע כאילו את חושבת ש... עסק המכוניות... שלך... לא שווה כל-כך הרבה."


היא חייכה.


וויאט הריח סכנה. היא נראתה כאילו היא נהנית מכל רגע. זה לא היה כל-כך טוב כמו שחשב.


"נכון, אני לא," אמרה. "למעשה, אני חושבת שהמחיר הזה קצת גבוה מדי – תמורת המחצית שלו."


מחצית? השרץ לא טרח להזכיר שהוא הבעלים של מחצית מהעסק בלבד. וזה מפתיע אותך, ריינולדס?


המשך הפרק בספר המלא