רק ראשון
שיעור מס' 1: העשירים אינם עובדים בשביל הכסף
העניים ואנשי המעמד הבינוני עובדים בשביל כסף.
העשירים דואגים שהכסף יעבוד בשבילם.
״אבא, אתה יכול לומר לי איך להתעשר?״
אבא שלי הניח את עיתון הערב. ״למה אתה רוצה להתעשר, בן?״
״בגלל שהיום אמא של ג'ימי הגיעה בקדילק החדשה שלהם, והם נסעו לבית החוף שלהם לסופשבוע. הוא לקח שלושה חברים, אבל הוא לא הזמין את מייק ואותי. הם אמרו לנו שאנחנו לא מוזמנים כי אנחנו עניים.״
״באמת?״ שאל אבא שלי כלא מאמין.
״כן, באמת,״ השבתי בנימה של עלבון.
אבי נד בראשו בדממה, דחף את משקפיו במעלה אפו וחזר לקרוא בעיתון. אני נשארתי עומד וחיכיתי לתשובה.
השנה היתה 1956. הייתי בן תשע. רצה הגורל ולמדתי בבית ספר ציבורי שהעשירים שלחו אליו את ילדיהם. התגוררנו בעיירה של מטעי סוכר בהוואי. מנהלי המטעים ואנשים עשירים אחרים, כמו רופאים, בעלי עסקים ובנקאים, שלחו את ילדיהם לבית הספר היסודי הציבורי. אחרי כיתה ו', ילדי העשירים הלכו בדרך כלל לבתי ספר פרטיים. משפחתי התגוררה בצד הזה של הרחוב, ולכן הלכתי לבית הספר הזה. אילו גרתי בצד השני, הייתי הולך לבית ספר אחר, עם ילדים ממשפחות דומות יותר למשפחה שלי. אחרי כיתה ו', הילדים האלה ואני הלכנו ללמוד בחטיבת הביניים ובבית הספר התיכון הציבוריים. לא היה בית ספר פרטי, לא בשבילם ולא בשבילי.
לבסוף הניח אבי את העיתון. ראיתי שהוא חושב.
״ובכן, בן...״ פתח באטיות, ״אם אתה רוצה להיות עשיר, אתה חייב ללמוד איך להרוויח כסף.״
״איך אני ארוויח כסף?״ שאלתי.
״תשתמש בראש שלך, בן,״ אמר וחייך. כבר אז הבנתי שפירוש הדבר, ״זה כל מה שאני מתכוון לומר לך,״ או, ״אני לא יודע את התשובה, אז אל תביך אותי.״
מקימים שותפות
למחרת בבוקר סיפרתי לחברי הטוב ביותר, מייק, את מה שאבי אמר. עד כמה שידעתי, מייק ואני היינו שני הילדים העניים היחידים בבית הספר הזה. גם מייק היה בבית הספר הזה במקרה. מישהו שרטט קו כדי לסמן את אזור בית הספר, ושנינו הגענו לבית הספר של ילדי העשירים. לא היינו עניים באמת, אבל הרגשנו כך, מפני שלכל האחרים היו כפפות בייסבול חדשות, אופניים חדשים — הכול חדש.
אמא ואבא נתנו לנו את כל הדברים הבסיסיים כגון מזון, מחסה ובגדים. אבל זה הכול. אבא נהג לומר, ״אם אתה רוצה משהו, עבוד בשבילו.״ רצינו דברים, אבל לא היתה הרבה עבודה לילדים בני תשע.
״אז מה נעשה כדי להרוויח כסף?״ שאל מייק.
״אני לא יודע,״ אמרתי. ״אבל אתה רוצה להיות שותף שלי?״
הוא הסכים, ובשבת בבוקר מייק הפך לשותף העסקי הראשון שלי. בילינו את כל הבוקר בהעלאת רעיונות כיצד להרוויח כסף. מדי פעם דיברנו על ה״חבר'ה המגניבים״ שעושים חיים בבית החוף של ג'ימי. זה כאב קצת, אבל הכאב הזה היה טוב, מפני שהוא העניק לנו השראה לחשוב בהמשך על דרכים להרוויח כסף. לבסוף, באותו יום אחר הצהריים, היכָּה בנו הברק. זה היה רעיון שמייק קיבל מספר מדע שקרא. נרגשים לחצנו ידיים, ועכשיו השותפות שלנו הפכה לעסק.
בשבועות הבאים התרוצצנו מייק ואני ברחבי השכונה, דפקנו על דלתות וביקשנו מהשכנים שישמרו בשבילנו את השפופרות המשומשות של משחות השיניים שלהם. רוב המבוגרים תמהו על הבקשה, אך הסכימו בחיוך. אחדים שאלו אותנו מה אנחנו עושים, ואנחנו השבנו, ״אנחנו לא יכולים לספר. זה סוד עסקי.״
בחלוף השבועות, אמא שלי נעשתה מוטרדת יותר ויותר. בחרנו מקום ליד מכונת הכביסה שלה כדי לערום שם את חומרי הגלם שלנו. בקופסת קרטון חומה שאחסנה בעבר בקבוקי קטשופ, התחילה לצמוח ערֵמה קטנה של שפופרות משחת שיניים.
לבסוף החליטה אמא להתערב. מראה השפופרות המעוכות והמלוכלכות של השכנים התחיל להרגיז אותה. ״מה אתם עושים, ילדים?״ שאלה. ״ואני לא מוכנה לשמוע שוב שזה סוד עסקי. תעשו משהו עם הזבל הזה, אחרת אזרוק אותו.״
מייק ואני ביקשנו והתחננו, הסברנו שבקרוב יהיו לנו מספיק שפופרות, ואז נוכל להתחיל את תהליך הייצור. אמרנו לה שאנחנו מחכים שעוד כמה שכנים יסיימו את משחות השיניים שלהם וייתנו לנו את השפופרות. אמא נתנה לנו ארכה של שבוע אחד.
מועד תחילת הייצור הוקדם והלחץ היה גדול. על השותפות הראשונה שלי כבר איימה הודעת פינוי של אמא שלי! על מייק הוטלה המשימה לומר לשכנים להזדרז ולהשתמש במשחות השיניים שלהם. הוא אמר להם שרופא השיניים שלהם ביקש שהם יצחצחו שיניים לעתים קרובות יותר. התחלתי לארגן את פס הייצור.
יום אחד הגיע אבי עם חבר במכונית וראה בשביל הגישה למוסך שני ילדים בני תשע עם קו ייצור שפועל במלוא המרץ. אבקה לבנה היתה פזורה בכל מקום. על שולחן ארוך עמדו קרטוני חלב קטנים מבית הספר, והפחמים בגריל ההיבאצ'י המשפחתי שלנו להטו בחום המרבי.
כיוון שקו הייצור שלנו חסם את החניה, נאלץ אבא לחנות בקצה השביל. הוא וחברו התקרבו בזהירות וראו סיר מתכת על הגחלים שבתוכו הותכו שפופרות משחת השיניים. באותם ימים משחות השיניים לא נארזו בשפופרות פלסטיק. השפופרות היו עשויות עופרת. אחרי ששרפנו את הצבע הטלנו את השפופרות לסיר המתכת הקטן. הן הותכו לנוזל, ובעזרת מחזיקי הסירים של אמא שלי יצקנו את העופרת אל קרטוני החלב דרך חור קטן בראשם.
הקרטונים היו מלאים גבס. האבקה הלבנה היתה פזורה בכל מקום. מרוב חיפזון הפלתי את השקית, והשטח כולו נראה כאילו נפגע מסופת שלג. קרטוני החלב היו מכלים חיצוניים של תבניות גבס.
אבי וחברו התבוננו בנו כשיצקנו בזהירות את העופרת הנמסה דרך החור הקטן בראש קוביית הגבס.
״זהירות,״ אמר אבי.
נדתי בראשי ולא הרמתי את מבטי.
לבסוף, לאחר שסיימנו לצקת, הנחתי את הסיר וחייכתי אל אבא.
״מה אתם עושים, ילדים?״ שאל בחיוך זהיר.
״אנחנו עושים את מה שלימדת אותי לעשות. אנחנו הולכים להיות עשירים,״ אמרתי.
״כן,״ אמר מייק שחייך ונד בראשו. ״אנחנו שותפים.״
״ומה יש בתבניות הגבס?״ שאל אבא.
״תראה,״ אמרתי. ״אולי הפעם זה יצליח.״
בפטיש קטן דפקתי על החותמת שחיברה את שני חלקי הקובייה. הרמתי בזהירות את חצייה העליון של תבנית הגבס ומטבע של 5 סנט עשוי עופרת נפל ממנו.
״אוי, לא!״ קרא אבא. ״אתם מייצרים מטבעות מעופרת!״
״בדיוק,״ אמר מייק. ״אנחנו עושים את מה שאמרת לנו לעשות. אנחנו עושים כסף.״
חברו של אבי הסתובב ופרץ בצחוק. אבי חייך ונד בראשו. מולו, לצד אש בוערת וקופסת שפופרות משומשות של משחת שיניים, עמדו שני ילדים קטנים מכוסים אבקה לבנה ומחייכים מאוזן לאוזן.
הוא ביקש מאיתנו לעזוב הכול ולשבת איתו על מדרגת הכניסה לביתנו. הוא חייך והסביר בסבלנות מה פירוש המילה ״זיוף״.
חלומותינו התנפצו. ״אתה אומר שזה לא חוקי?״ שאל מייק בקול רועד.
״תניח להם,״ אמר החבר של אבא. ״נראה שהם מפתחים כישרון טבעי.״
אבי נעץ בו מבט זועם.
״כן, זה לא חוקי,״ אמר אבא ברוך. ״אבל אתם הפגנתם יצירתיות נהדרת וחשיבה מקורית. תמשיכו. אני גאה בכם מאוד.״
מייק ואני ישבנו שקטים ומאוכזבים כעשרים דקות, ואחר כך התחלנו לנקות את הבלגן שעשינו. העסק שלנו נסגר כבר ביום הפתיחה. כשטאטאתי את האבקה הסתכלתי על מייק ואמרתי: ״אני חושב שג'ימי והחברים שלו צודקים. אנחנו עניים.״
אבא בדיוק עמד לצאת ושמע את דברי. ״ילדים,״ אמר. ״אתם תהיו עניים רק אם תרימו ידיים. הדבר החשוב ביותר הוא שעשיתם משהו. רוב האנשים רק מדברים וחולמים להיות עשירים. אתם עשיתם משהו. אני גאה מאוד בשניכם. ואני אומר לכם שוב: תמשיכו. אל תוותרו.״
מייק ואני עמדנו שותקים. אלה היו מילים יפות, אבל עדיין לא ידענו מה עלינו לעשות.
״אז למה אתה לא עשיר, אבא?״ שאלתי.
״מפני שבחרתי להיות מורה. מורים בדרך כלל לא חושבים על עושר. אנחנו פשוט אוהבים ללמד. הלוואי שיכולתי לעזור לכם, אבל אני באמת לא יודע איך מרוויחים כסף.״
מייק ואני חזרנו לנקות.
״אני יודע,״ אמר אבא. ״אם אתם רוצים ללמוד איך להיות עשירים, אל תשאלו אותי. דבר עם אבא שלך, מייק.״
״אבא שלי?״ שאל מייק בפנים מכורכמות.
״כן, אבא שלך,״ חזר אבא ואמר בחיוך. ״לאבא שלך ולי יש אותו בנקאי, והוא מתפעל מאבא שלך. הוא אמר לי כמה פעמים שאבא שלך מבריק בכל מה שקשור לכספים.״
״אבא שלי?״ שאל מייק שוב כלא מאמין. ״אז למה אין לנו מכונית יפה ובית יפה כמו לילדים העשירים בבית הספר?״
״מכונית יפה ובית יפה אינם תמיד סימן לכך שאתה עשיר, או שאתה יודע איך להרוויח כסף,״ השיב אבא. ״אבא של ג'ימי עובד במטע הסוכר. הוא אינו שונה ממני בהרבה. הוא עובד בחברה, ואני עובד בממשלה. החברה קונה לו את המכונית. לחברת הסוכר יש עכשיו בעיות כספיות, וייתכן שבקרוב לאבא של ג'ימי לא יהיה כלום. אבא שלך שונה, מייק. נראה שהוא מקים לעצמו אימפריה, ויש לי הרגשה שבעוד כמה שנים הוא יהיה איש עשיר מאוד.״
למשמע דבריו חזרה ההתרגשות לפעם בנו. במרץ מחודש חזרנו לנקות את הלכלוך שהשאיר אחריו העסק הראשון הכושל שלנו. בזמן שניקינו תכננו איך ומתי נדבר עם אבא של מייק. הבעיה היתה שאבא של מייק עבד שעות ארוכות ובדרך כלל חזר הביתה מאוחר מאוד. הוא היה הבעלים של מחסנים, חברת בנייה, רשת חנויות ושלוש מסעדות. המסעדות העסיקו אותו עד השעות המאוחרות.
אחרי שסיימנו לנקות, מייק נסע הביתה באוטובוס. הוא היה אמור לדבר עם אביו כשיגיע הביתה באותו לילה ולשאול אותו אם יהיה מוכן ללמד אותנו איך להיות עשירים. מייק הבטיח שיטלפן אחרי שידבר עם אביו, גם אם השעה תהיה מאוחרת.
הטלפון צלצל ב-8:30 בערב.
״בסדר,״ אמרתי, ״בשבת הבאה.״ הנחתי את השפופרת. אבא של מייק הסכים לפגוש אותנו.
בשבת בבוקר, בשעה 7:30, עליתי על האוטובוס ונסעתי לצד העני של העיר.
השיעורים מתחילים
מייק ואני נפגשנו עם אבא שלו באותו בוקר בשעה 8:00. הוא היה כבר עסוק, כי התחיל לעבוד יותר משעה קודם לכן. מפקח הבנייה שלו יצא משם בטנדר שלו בדיוק כשהתקרבתי אל הבית הפשוט, הקטן והמסודר. מייק פגש אותי בפתח.
״אבא מדבר בטלפון, והוא אמר שנחכה לו במרפסת מאחור,״ אמר מייק כשפתח את הדלת.
רצפת העץ חרקה כשדרכתי על סף הדלת של הבית המזדקן. בפנים, מעבר לדלת, היה פרוס שטיחון זול. הוא נפרס שם כדי להסתיר את הרצפה שנשחקה משנים של אינספור צעדים שעברו עליה. הרצפה היתה נקייה, אך היא היתה זקוקה להחלפה.
היתה לי תחושת קלאוסטרופוביה כשנכנסתי לחדר המגורים הצר, העמוס מדי ברהיטים ישנים שהיום היו נחשבים לפריטי אספנות. על הספה ישבו שתי נשים, שתיהן מבוגרות מעט מאמא שלי. מולן ישב גבר בבגדי עבודה. הוא לבש מכנסי חאקי וחולצת חאקי, מגוהצת היטב, אך לא מעומלנת, ונעל מגפי עבודה מצוחצחים. הוא היה מבוגר מאבי בכעשר שנים. הם חייכו כשמייק ואני חלפנו על פניהם בדרך אל המרפסת האחורית. חייכתי בחזרה בביישנות.
״מי האנשים האלה?״ שאלתי.
״הם עובדים אצל אבא שלי. האיש המבוגר מנהל את המחסנים שלו, והנשים מנהלות את המסעדות. ובדיוק כשהגעת ראית את המפקח על הבנייה שעובד על פרויקט כבישים במרחק 80 קילומטר מפה. המפקח השני שלו, שבונה שורת בתים, יצא עוד לפני שהגעת.״
״ככה זה כל הזמן?״
״לא תמיד, אבל כן, בדרך כלל,״ אמר מייק וחייך כשגרר לעצמו כיסא והתיישב לידי.
״שאלתי את אבא שלי אם הוא ילמד אותנו איך לעשות כסף,״ אמר מייק.
״מה הוא אמר?״ שאלתי בסקרנות זהירה.
״היתה לו הבעה משונה בהתחלה, אבל אחר כך הוא אמר שהוא יגיש לנו הצעה.״
״אה,״ אמרתי והטיתי את הכיסא כנגד הקיר. ישבתי כך, נשען רק על שתי הרגליים האחוריות של הכיסא.
גם מייק עשה כמוני.
״אתה יודע מה ההצעה שלו?״ שאלתי.
״לא, אבל תכף נדע.״
פתאום פרץ אבא של מייק דרך דלת הרשת הרעועה ויצא למרפסת. מייק ואני קפצנו על רגלינו, לא מתוך כבוד אלא מפני שנבהלנו.
״מוכנים, בנים?״ שאל והביא לעצמו כיסא כדי לשבת איתנו.
נדנו בראשנו, ובתוך כך הרחקנו את הכיסאות שלנו מהקיר והתיישבנו מולו.
הוא היה גבר גדול, גובהו יותר ממטר שמונים ומשקלו כתשעים קילוגרם. אבי שקל בערך אותו הדבר, אבל היה גבוה יותר ומבוגר מאביו של מייק בחמש שנים. הם נראו קצת דומים, אף על פי שהיו ממוצא אתני שונה. אולי האנרגיה שלהם היתה דומה.
״מייק אומר שאתם רוצים ללמוד איך לעשות כסף. זה נכון, רוברט?״
הנהנתי במהירות, אבל הייתי קצת מבוהל. היה כוח רב מאחורי דבריו וחיוכו.
״בסדר, זאת ההצעה שלי. אני אלמד אתכם, אבל לא בשיטה של כיתה בבית הספר. אתם תעבדו אצלי, ואני אלמד אתכם. אם לא תעבדו אצלי, אני לא אלמד אתכם. אם תעבדו, אני אוכל ללמד אתכם מהר יותר, אבל אם אתם רוצים סתם לשבת ולהקשיב כמו בבית הספר, אני אבזבז את הזמן שלי. זאת ההצעה שלי. אתם יכולים לקבל אותה או לוותר עליה.״
״אני יכול לשאול שאלה קודם?״ שאלתי.
״לא. אתם חייבים להחליט. יש לי יותר מדי עבודה, ואני לא יכול לבזבז את הזמן שלי. אם אתם לא מסוגלים להחליט מיד, ממילא לעולם לא תלמדו איך להרוויח כסף. הזדמנויות צצות ונעלמות. היכולת לדעת מתי חייבים לקבל החלטות מהירות היא מיומנות חשובה מאוד. קיבלתם את ההזדמנות שביקשתם. הלימודים מתחילים, או שאנחנו נסיים בעוד 10 שניות,״ אמר אבא של מייק בחיוך מתגרה.
״לוקח,״ אמרתי.
״לוקח,״ אמר מייק.
״טוב,״ אמר אבא של מייק. ״גברת מרטין תהיה כאן בעוד 10 דקות. אחרי שאני אסיים איתה, אתם תיסעו איתה לחנות המכולת שלי ותוכלו להתחיל לעבוד. אני אשלם לכם 10 סנט לשעה, ואתם תעבדו שלוש שעות בכל שבת.״
״אבל יש לי היום משחק בייסבול,״ אמרתי.
אבא של מייק הנמיך את קולו ואמר בנימה קשוחה, ״או שאתה לוקח או שאתה מוותר,״ אמר.
״אני אקח את זה,״ השבתי ובחרתי לעבוד במקום לשחק.
היום לפני 25 שנה...
החלטיות
העולם נע במהירות שהולכת וגוברת. העסקות
בבורסות לניירות ערך מתרחשות במיליונית שנייה.
עסקות באינטרנט צצות ונעלמות בתוך דקות.
יותר ויותר אנשים מתחרים על עסקות טובות.
ולכן, ככל שתקבלו החלטה מהר יותר, כך
יגדלו הסיכויים שתצליחו לתפוס הזדמנויות —
לפני שמישהו אחר יעשה זאת.
כעבור 30 סנט
בשעה תשע בבוקר באותו יום מייק ואני עבדנו בשביל גברת מרטין. היא היתה אישה נעימה וסבלנית ותמיד אמרה שמייק ואני מזכירים לה את שני בניה הבוגרים. היא היתה אדיבה, אבל האמינה בעבודה קשה והפעילה אותנו כל הזמן. במשך שלוש שעות הורדנו קופסאות שימורים מהמדפים, ניקינו את האבק מכל אחת מהן במברשת נוצות והחזרנו אותן למדפים בסדר מופתי. זו היתה עבודה מפרכת ומשעממת.
אביו של מייק, זה שאני קורא לו אבי העשיר, היה הבעלים של תשע חנויות מכולת כאלה, עם מגרשי חניה גדולים. הן היו הגרסה המוקדמת של רשת חנויות הנוחות 7-Eleven. חנויות מכולת שכונתיות קטנות, שאנשים קנו בהן מוצרים, כמו חלב, לחם, חמאה וסיגריות. הבעיה היתה שבהוואי עדיין לא השתמשו הרבה במזגנים בתקופה ההיא, ובגלל החום, לא סגרו את הדלתות בחנויות. בשני צדי החנות הדלתות היו פתוחות לרווחה אל הכביש ואל מגרש החניה. בכל פעם שמכונית עברה בכביש או נכנסה למגרש החניה, האבק היה מתאבך ושוקע בתוך החנות. ידענו שתהיה לנו עבודה, כל עוד אין מזגנים.
במשך שלושה שבועות מייק ואני היינו כפופים לגברת מרטין, ובכל שבת עבדנו שלוש שעות. בשתים־עשרה בצהריים סיימנו את העבודה, והיא הניחה שלושה מטבעות של 10 סנט בידי כל אחד מאיתנו. למען האמת, אפילו באמצע שנות החמישים, כשהייתי בן תשע, 30 סנט לא היה סכום מעורר התלהבות. חוברת קומיקס עלתה 10 סנט, ובדרך כלל בזבזתי את כספי על חוברות קומיקס וחזרתי הביתה.
ביום רביעי של השבוע הרביעי, הייתי מוכן לעזוב. הסכמתי לעבוד רק מפני שרציתי שאבא של מייק ילמד אותי איך להרוויח כסף, ובמקום זה הייתי עבד תמורת 10 סנט לשעה. וחוץ מזה, לא ראיתי את אבא של מייק מאז אותה שבת ראשונה.
״אני עוזב,״ אמרתי למייק בזמן הפסקת הצהריים. בית הספר היה משעמם, ועכשיו אפילו לא חיכיתי בקוצר רוח לשבתות. אבל מה שבאמת הרגיז אותי היה עניין ה-30 סנט.
הפעם מייק חייך.
״מה מצחיק אותך?״ שאלתי כועס ומתוסכל.
״אבא אמר שזה יקרה. הוא אמר שניפגש איתו ברגע שתחליט שאתה מוכן לעזוב.״
״מה?״ אמרתי בכעס. ״הוא חיכה שיימאס לי?״
״בערך,״ אמר מייק. ״אבא שלי קצת שונה. הוא לא מלמד כמו אבא שלך. אמא ואבא שלך מדברים הרבה. אבא שלי שקט, אדם שממעט במילים. חכה עד שבת. אני אגיד לו שאתה מוכן.״
״אתה אומר שבעצם סידרו אותי?״
״לא, לא ממש, אבל אולי כן. אבא יסביר בשבת.״
*המשך הפרק בספר המלא*
