“הספר "הבלש האחרון" (הוצאת ספר לכל, 2004) מאת רוברט קרייס הוא ספר נוסף בסדרת ספרי המתח שכתב המחבר אודות צמד הבלשים הפרטיים, אלביס קול וג'ו פייק. קול הוא יוצא צבא היבשה אמריקני שלחם במלחמת וייטנאם. הוא שירת ברגימנט הקומנדו ה-75 (ריינג'רס) ועוטר מספר פעמים על גבורתו. פטרול שבו לקח קול חלק נקלע למארב בווייטנאם ואיש זולת קול לא ניצל. "כוח תגבור מהמחלקה של קול פשט על האזור כדי להחזיר את גופות רעיהם. סמל ראשון אלביס קול היה ביניהם" (עמוד 175). על פעולותיו בקרב הוענק לקול עיטור כוכב הכסף.

שותפו, פייק, הוא איש שקט ואלים. "כשאנשים מביטים בג'ו פייק הם רואים שוטר-לשעבר, מארינס-לשעבר, את השרירים וכתובת הקעקע, משקפיים כהים על פרצוף חשאי. פייק גדל בפרברי עיירה קטנה שם בילה את ילדותו בהסתתרות ביערות. הוא הסתתר מפני אביו, שאהב להכות את פייק באגרופיו עד זוב דם, אחר לעבור הלאה לאמו של פייק. אנשי-מארינס לא פחדו מאלכוהוליסטים אלימים, לכן פייק התגייס לנחתים. הנחתים ראו את פייק מצטיין בתנועה ביערות ובין עצים, לכן לימדו אותו עוד דברים. עכשיו פייק היה הכי טוב שפגשתי מעודי בדברים האלה וכל זה משום שבזמנו היה ילד קטן מבוהל ביערות. כשאתה רואה מישהו, אינך רואה אלא את מה שהוא מרשה לך לראות" (עמוד 94) 

באחד הימים מארח קול בביתו את בן, בנה בן העשר של זוגתו, העיתונאית לוסי צ'נייר, ששהתה מחוץ לעיר בנסיעת עסקים. אחר-צהריים אחד נחטף בן בידי פושע רצחני שמנסה לסגור חשבון עם קול. חשבון שמגיע הרחק עד לימי המלחמה ההיא בדרום מזרח אסיה. עד מהרה מתברר שאת בן חטף לא אחר מאשר מיכאל פאלון. אף שבניגוד לקול הוא לא לחם בווייטנאם, "פאלון היה בעל ניסיון צבאי נרחב. הוא שירת בצבא ארצות-הברית תשע שנים, קודם כצנחן, אחר כאיש קומנדו" (עמוד 219). בהמשך עבר לשרת ארבע שנים ביחידת העילית של הצבא, "דלתא. הבחורים של די. המבצעים. דלתא הוכשרו לביצוע פשיטות קשות ואכזריות נגד מטרות טרור, וחברות בכוח הייתה על פי זימון בלבד. הם היו הרוצחים הכי טובים בעסק" (עמוד 219). 

מול פאלון, ידע קול, ניסיונו כבלש וכחייל עלול להיות בחזקת תנאי הכרחי, שאינו מספיק. "האיש שלקח את בן התנועע היטב ובדממה. הוא תצפת אותנו כשבאנו וכשהלכנו. הוא הכיר את הבית שלי ואת הקניון, ידע שבן נוהג לרדת במדרון לשחק, ועשה הכול כל-כך טוב שלא הבחנתי בכלום. סביר להניח שארב לנו במשך ימים. יש צורך בהכשרה ובכישורים מיוחדים כדי לצוד בני-אדם. הכרתי גברים עם הכישורים האלה, והם הפחידו אותי. הייתי אחד מהם" (עמוד 66).

הספר מלא פוטנציאל שלא מתממש. זה לא הספר הראשון על זוג בלשים פרטיים, או בלש פרטי עם עבר קרבי בצבא. רוברט ב. פארקר (או ריימונד צ'אנדלר) עשו זאת טוב יותר. השיטה של המחבר לעבור בין נקודות מבט של הדמויות כשאת חלקן הוא מתאר מגוף ראשון ואחרות מגוף שלישי מקשה על הקורא ולא הופכת את חוויית הקריאה למהנה. באחד מרגעי הספר, המחבר עובר בין 4-5 דמויות כל עמוד לערך במשך 30 עמודים מה שפוט מתיש את הקורא. גם התרגום אינו מיטבי בלשון המעטה.

בקיצור, ספר מבטיח שאינו מקיים.”