ציר הזיכרון הישראלי נמתח מהמהפכה הציונית ועד לוויכוח על הפוסט-ציונות. האם הישראלים מעצבים את המיתוסים שלהם בכל דור ודור – ובוחנים אותם באופן ביקורתי – או שמא המיתוסים מתנים את דפוסי מחשבתם ופועלם? כיצד מכונן המיתוס את הזיכרון הקולקטיווי של הישראלים? מהו מקומו של זיכרון מתהווה זה בפעולה הפוליטית, במחשבה החברתית וביצירה התרבותית של הישראלים? האם עוד אפשר לדבר על הישראלים בה"א הידיעה?
לפנינו מחקר רב-תחומי ראשון מסוגו, שתכליתו בירור נוכחותם של המיתוסים במחשבה היהודית, באידיאולוגיה הציונית ובחברה הישראלית. שישה-עשר המאמרים המוצגים בו חושפים וממפים את "הסדר המיתי" ביהדות, בציונות ובישראליות. המחברים רואים במיתוס אמת פרספקטיווית, אופן אחר של פרשנות, המבעבע מתחת לפני השטח כזרם תת-קרקעי.
המחקר דן בגרשם שלום ובבאבא סאלי, בטרומפלדור ובאמיל גרינצוויג, ברבי מלובביץ' ובפרידריך ניטשה, בהרצל ובבן-גוריון, במצדה ובאושוויץ, בתל-חי ובנתיבות, בעקידת יצחק ובאנתיפאדה, במשיחיות ובפוסט-ציונות.