“רומן השועל השתרש בתרבות העממית האירופאית כה חזק, עד שהפך לחלק בלתי נפרד מהשפות המערביות. רוב דובריהן לא יודעים מה מקורם של מילים וביטויים רבים שנועדו לאפיין תכונות אנושיות ואף לתת שמות לתופעות. אם תנסו למצוא תרגום ל'שועל' לצרפתית תמצאו שהמילה השגורה והשימושית ביותר היא Renard .
אפוסים וסיפורי עם על שועלים פורסמו בגרמנית, צרפתית ופלמית באופן מסודר לראשונה במאות ה-12 – 13 לערך. מקורם הוא סיפורים ואגדות עממיות עם מוסר השכל או משל. בגרסה הצרפתית למשל Renard הוא שמו הפרטי של אותו שועל ערמומי ומקביל ל- Reineke הגרמני. אולם, השתרשותו של שמו הפרטי בצרפת הייתה כה חזקה עד שהפך לשמה המדעי של החיה שועל.
גיתה היה מוקסם מרומנים אלה עוד מצעירותו. הוא אף רכש את התחריטים המרהיבים מעשה ידיו של האמן ההולנדי אלרֶט וַן אֶוֶרדינגן, בהם מתוארות סצנות מהמעשיות במכירה פומבית והעיד שהוא "מתרגש כילד" נוכח הידיעה שכעת הם שייכים לו. כשכתב את הרומן ב-1793 הוא הוציא מהסיפורים את המרכיב של המוסר והמשלים שהיו אופייניים למהדורות המוקדמות יותר של "רומן השועל" והפך את זה למעשה לספר הרפתקאות הכתוב במקצב הקסמטרי.
ריינקה הוא שועל שחי בממלכת החיות מאונשת. הוא אציל בעל טירה משלו ומטיל אימה על שאר החיות. זהו שועל גנב, רמאי, רוצח ונואף . כל חיה שהוא בא עמה במגע ואינה נמנית עם בני משפחתו נופלת קורבן לתחבולותיו המרושעות. אם היא קטנה וחלשה ממנו, הוא פשוט טורף אותה או את בני משפחתה. אם היא חזקה ממנו, אז הוא מתמרן אותה בערמומיות (שועל או לא?) כך שתביא לו תועלת ואילו היא עצמה "תזכה" במנה גדושה של סבל גופני ונפשי.
הספר מתחיל במשתה שעורך מלך החיות האריה. היחיד שלא מופיע הוא "השועל הבליעל". במשתה רבות מן החיות מלינות על מעלליו הנפשעים של ריינקה. המלך כועס ודורש שהשועל יובא אליו למשפט בהקדם האפשרי. אולם כל מי שבא להביאו לחצר המלך נכשל במשימתו כשנופל קורבן לתחבולותיו של ריינקה.
כשהוא מופיע סוף כל סוף בפני המלך, נראה כאילו הגיעה העת והנה הוא בא על עונשו. אך הנוכל מצליח להתחמק מן הדין בהבטחות שווא, לשון חלקלקה וכושר שכנוע מדהים.
תחילה הדבר גורם מורת רוח, אך בהדרגה מתהווה ההבנה כי אלה המבקשים לבוא חשבון עם ריינקה כלל לא יותר טובים ממנו. ריינקה אמנם פושע, אך מה שגורם להם מכאובים ופציעות אלו רשעותם הם, תאוות הבצע וטפשותם. אין הצדק הוא בראש מעייניהם, אלא תועלתם האישית. הם מאויימים על ידי חכמתו של ריינקה ומתקנאים בו, אך בו בזמן מבקשים לנצל את בינתו לצרכיהם. גם המלך עצמו יחד עם מלכתו חמדנים וטפשים לא פחות מנתיניהם. אגב, זה מלך ימי ביניימי פאודלי טיפוסי שלא ממש שולט בכל הברונים שלו ויש להם מרחב פעולה לא קטן.
על כן, בלי משים הקורא מתחיל להזדהות עם ריינקה במידת – מה. היחידים שזכאים לרחמים האמתיים הם אלה שהוא טרף, אבל גם כאן אפשר לדון אותו לכף זכות – הרי חיית טרף הוא וחייב להזין את עצמו ולהאכיל את משפחתו. יחסיו עם ראייתו יש לציין, הרמוניים ויפים והוא מרבה לדאוג לשלומה ולהיוועץ בה. אולם גם במקרה זה כיעורם של מבקשי רעתו גדול אף מזה שלו ונראה כי המלך וכל הברונים הגדולים המייצגים את מנגנוני הצדק האמורים לדאוג לחלשים, זונחים אותם. ברגע שהם מזהים חכמה, כוח ועוצמה אצל הנשפט, הם מעדיפים לשתף עמו פעולה בתירוצים שונים ומשונים והחלשים עם הצדק שלהם חשובים להם כקליפת השום.
בספר גיתה לועג לבעלי השררה ופקידות המושחתת, מפנה זרקור על צביעותם וחמדנותם של אנשי הדת (הוא מדבר על הקתולית כמובן, כי הוא עצמו היה פרוטסטנטי וחי בממלכה פרוטסטנטית), מגחיך את אנשי האצולה הרשעים.
השיא של הספר הוא שיר הלל לאכזריות, עורמה, הולכת שולל, ליחוך פנכה, נפוטיזם ותאוות בצע.
ב"ריינקה שועל" יש מספר מרכיבים פחות חזקים. למשל המעגל של הפשעים של ריינקה, התלונות עליו, סירובו לעמוד למשפט והתחמקותו מעונש בסופו של דבר חוזר מספר פעמים והופך להיות קצת צפוי. מעבר לכך, יש איזה נונסנס בכל סיפור המעשה כמו למשל איך גירית וקוף יכולים להיות בני משפחתו של השועל?..
את הספר תרגם יצחק כפכפי בעברית יפה , אם כי לא מאוד זורמת מבחינת שירה. טשרניחובסקי כבר תרגם אותו פעם, בשנות ה-20 של המאה העשרים, אך התרגום שלו היה קצת בוסרי מדי ומיושן, מה גם שבאותו הזמן טרם המציאו שמות עבריים לכמה מהחיות המופיעות בספר. הספר מעוטר בתחריטים הנהדרים של אוורדינגן, מה שמוסיף מימד ויזואלי מפעים.
למרות העובדה שנכתבה בשלהי המאה השמונה - עשרה, הפואמה מציגה אווירה ימי – ביניימית טיפוסית ומתכתבת עם יצירות כמו "גרגנטואה ופנטגרואל" של רבלה למשל.
העולם אמנם השתנה מאז, אבל לא מספיק.
בסופו של דבר, היה תענוג. מומלץ במיוחד לאוהבי עברית ציורית .
*תודה מיוחדת מגיעה לבוב, שברוב נדיבותו השאיל לי את הספר.”
