כשעצרתי את הפונטו ברחוב הקטן והשקט שבו גרנו, לא חשבתי שאצליח לצאת מן המכונית, שלא לדבר על לטפס שתי קומות ולדפוק על הדלת. ישבתי קפואה בחום המתגבר של שבת קייצית, וניסיתי לגייס כוחות לקום. כנראה שהיה זה כוח עליון שבעט בי בכל זאת מתוך המכונית, או אולי סכנת התאיידות, כי המזגן כבר היה כבוי ואני רק ישבתי שם ונדדתי למקומות אחרים.
גררתי את עצמי לכניסה הראשונה של בית מספר ארבע, הפעם כבר לא כדיירת מן המניין, ועליתי לאיטי במדרגות, בפעם האחרונה. שיננתי עכשיו כמו מנטרה את מה שהבטחתי לעצמי עוד קודם: בלי דרמות, תעשי את זה מהר, חלק ונקי, אספי את הדברים שלך ולכי, בלי שיחות נפש, בלי זכרונות דביקים, והכי חשוב, לקצץ בדמעות. רק שאצלי החוק הוא הפוך: קל באימונים, קשה בקרב.
עצרתי מול דלת לבנה ועירומה, שלא נשאה את שמי, או כל שם אחר, לצורך העניין. הקשתי עליה שתי נקישות חלשות. במשך כמה שניות ניצבה הדלת למולי באדישות רועמת וגרמה לי לתהות אם אי פעם גרתי בבית הזה, או שמא דמיינתי את כל הסיפור. קיוויתי שהאדמה תעשה טובה, תפער את פיה תחתיי ותחסוך לי את כל התענוג. זה לא קרה. הדלת נפתחה, ושם הוא עמד, מצויד בפרצוף המיוסר שאיתו הלכתי לישון בכל לילה וקמתי בכל בוקר. רק שעכשיו נוסף לו גם הזקנקן הצרפתי, שכל כך שנאתי, והיה כנראה אחד מסימני לכתי.
בפעם הראשונה פגשתי את נועם לפני כמעט שנה, כשהמכונית שלו עצרה בתשע בדיוק ברחוב שבו גרתי והמתינה לבואי. למישהו היה רעיון גאוני, שלפיו נועם הוא האביר על הסוס הלבן שלי. הסוס היה אמנם לבן אבל יותר בכיוון של גרוטאה, וגם האביר לא היה גליק גדול. יצאתי מהדירה שלי בגבעתיים כולי מריחה ובלונדינית, למול בחור שלא נראה הרבה יותר טוב מהאוטו שלו. בתמצות אפשר היה להגדיר אותו כלא מטופל. אם נתעקש לפרט קצת יותר - יכולתי לשער שהבחור מסוכסך עם הספר שלו, וכנראה לא שמע שאת הזקנקן הצרפתי השאירו אי-שם בסבנטיז והוא לא נכלל ברטרו.
באוטו היה חם, המזגן חרק כל כך עד שנועם נאלץ לכבות אותו כדי שנוכל לשמוע זה את זה. לא הבנתי אם כל כך חם לי כי פאקינג יולי, או כי אין לי מושג איך אני מעבירה ערב שלם עם הזקנקן הצרפתי והעיניים המיוסרות. נועם מצדו התחיל להראות סימני התאיידות מדאיגים ולזוז באי-נוחות גדולה במושב. טיפות ענק החלו את דרכן אי-שם באזור מצחו ונזלו ללא רחם על החולצה שלו.
המכונית נעצרה בסימטה חשוכה ביפו. יצאתי החוצה, משתדלת למנוע מעקביי לצלול בשלוליות הטינופת שיצר הביוב בטובו. נועם שלף מן הכיסא האחורי תיק צד מרופט במיוחד ותלה אותו על הכתף. או, אמרתי לעצמי, ידעתי שחסר פה איזשהו טאץ`. היה לי ברור שאני מובלת אל מועדון ג`אז קטן ואפלולי עם עוד כל מיני זקנקנים צרפתיים לבושים בטי-שרטס של קלפטון, משווים חוויות מההופעה האחרונה של דילן בלונדון. לפני שהספקתי לעשות אחורה פנה, הובילה אותי הסקפטיות המבוהלת שלי אל אחת המסעדות השוות והפלצניות בעיר, והבחור צבר לעצמו כמה נקודות זכות עוד לפני שהציע לשלם את החשבון.
המסעדה היתה ממוקמת במבנה ערבי ישן, אולי מימי הטורקים. מבינה גדולה בארכיטקטורה אני לא, אבל יכולתי לזהות את הקשתות וסממנים עותומניים אחרים. האווירה היתה אפלה מאוד, אבל היה בה משהו מסתורי ומסקרן. שולחנות מעץ כבד עם כיסאות גדולים היו פזורים מסביב, והעיצוב מצא חן בעיניי. נועם השאיר לי את בחירת מקום הישיבה, ואני הובלתי אותו אל שולחן בפינה שקטה ומרוחקת. דווקא מתוך רצון בפרטיות ולא מתוך כוונה להסתתר.
המקום היה יפהפה, ואני כבר התחלתי לפנטז על כתבה מצולמת בחמישה עמודים. כנראה שהתרכזתי בתכנון לוקיישן, כי נועם כיחכח בגרונו בניסיון לקבל קצת תשומת לב. בדיוק כשהחלטתי להתפנות אליו, לפחות לשעה הקרובה, ניגשה מלצרית והניחה בחיוך שני תפריטים קצרים על השולחן.
"את רוצה לאכול משהו?" שאל נועם, בנימה סמכותית אך נדיבה. "לא, תודה, אבל יין יכול להיות נחמד," החזרתי בקול מתוק ומנומס. בקושי התאפקתי מלחקור את המלצרית מיהם הבעלים ובאיזו שנה הוקם המבנה. נתתי לנועם לשחק את תפקיד המבין ולבחור את היין, והוא באמת הבין. אחרי התלבטות שהפגינה את הידע שלו בנושא, שהפליא אותי ואת המלצרית גם יחד, בחר - כמובן - את היין הכי יקר בתפריט.
השיחה קלחה, אני הייתי מתוקה כהרגלי בסיטואציות מחייבות והוא היה מעניין, אם בחורה יכולה להסתפק ב"מעניין" מתחת לחופה. על הנייר הכל היה בסדר: נועם היה עורך דין בשנות השלושים לחייו, איש שיחה, מעוניין בקשר, בעל טעם טוב במסעדות. לפי כל אמת מידה פולנית הוא עבר, אבל היה שם משהו אחר שלא הצלחתי לפענח, משהו שנע בין עצב לדיכאון או משהו בסביבה.
כרווקה בת 28 שכולם טוענים נגדה כל הזמן לבררנות יתר, סיכמתי עם עצמי בתחילת הערב באופן נחרץ לא לתת צ`אנס נוסף לעניין. היה ברור לי מעל ומעבר לכל ספק שעלם העצבויות פה מולי לא יהיה אבי ילדיי, כך שהרגשתי די בנוח ונטולת מאבקים פנימיים - כן לראות אותו שוב, לא לראות אותו שוב? - ויכולתי פשוט להעביר ערב קליל ונחמד. נועם נידב מדי פעם חיוך קטן כשאמרתי משהו מצחיק וזה קצת האיר לו את הפנים.
המשכנו לשתות מן היין, שהיה באמת משובח, ותוך כדי שיחה התחלתי לגלות בחור די נחמד, עד שאיזושהי תזוזה בזווית העין שלי הסיחה את תשומת לבי מהשיחה. סובבתי את ראשי לכיוון הצל הלא-ברור וקפאתי במקומי. עכבר קטן ואפור עמד על רצפת המסעדה, במרחק שלא עלה על מטר ממני, והתנקה לו. עכשיו, נכון שהאינסטינקט הראשוני של כל בחורה, וגם של הרבה בחורים שאני מכירה, הוא לעלות על כיסא למראה עכבר, או לפחות לשחרר צווחה עסיסית; אבל כשזה קורה לך באמצע דייט, גם אם המסקנות שלך לגבי הבחור הן לא מרחיקות לכת, צריך לשמור על פאסון. המבט המבוהל שהצלחתי ליצר, למרות שנשארתי ישובה על הכיסא, כנראה הסגיר שמשהו לא בסדר.
"מה קרה?" שאל נועם בקול מודאג.
"יש פה עכבר על הרצפה," עניתי בשקט, כאילו לא רציתי שהעכבר ישמע שעליתי עליו.
"עכבר? איפה?" נועם צחק, אבל החיוך נמחק מפניו כשראה את המכרסם הקטן.
בדיוק באותו רגע הגיחה המלצרית משומקום. "הכל בסדר?" חייכה שוב את החיוך האדיב שלה.
"יש פה עכבר," אמרתי, כמעט בלי להזיז את פי.
"באמת? איפה?" החיוך נשאר על פניה, כאילו היתה בסיור בגן החיות ליד כלוב העכברים, מחכה שייצאו החוצה להצטלם. העכבר, שהבין שמשהו קורה, סיים להתנקות במהירות והתקדם בריצה לעברנו.
"הנה." השתדלתי לא לצעוק, או לקפוץ על המנורה הקרובה.
"לא נורא, פעם בשש שנים צץ פה עכבר, אופייני למבנים יפואיים עתיקים," זרקה והמשיכה בדרכה, כאילו שמופע היחיד של העכבר פורסם מראש בתפריט, יחד עם בקבוק היין שהזמנו, בעלות של 300 שקלים בלבד.
"רוצה ללכת?" שאל אותי נועם. הייתי המומה, הן בגלל העכבר והן מתגובתה הנון-שלאנטית של המלצרית.
"לא זה בסדר," התעשתי, ובמקביל ניסיתי לחשוב את מי אני שולחת לכאן לכתוב ביקורת אכזרית.
"אם את מרגישה לא בנוח אז אפשר ללכת," חזר בקול שקט ומרגיע. כנראה שעדיין נראיתי מבועתת.
"לא, העכבר הלך, איפה היינו?" ניסיתי להתרכז ולהחזיר אותנו למקום שבו הפסקנו, כדי שלא יחשוב שיש לו פה עסק עם איזו פסיכית. התאמצתי לשמור על ארשת שלווה, למרות התחושה שיצורים קטנים זוחלים עליי.
אחרי שיחה של שעה, בערך, שהיתה מלווה במבטים זהירים לצדדים ובהתגרדויות חבויות לפרקים, ביקש נועם את החשבון מהמלצרית החייכנית, ואני קיללתי אותה בלבי. הוא גם ביקש בקבוק נוסף מהיין ששתינו, לקחת הביתה, ושילם את החשבון. יש לו סטייל לבחור, חשבתי לעצמי, מבין במסעדות, מבין ביין, מכיר את החיים הטובים, אבל מה זה האוטו הזה לעזאזל.
בדרך הביתה הוא כבר עבר לשלב התכנונים. הייתי כנראה יותר מדי נחמדה, חשבתי לעצמי, כי הצידנית לטיול הג`יפים כבר היתה עוד שנייה מוכנה עם הקפה בפנים, המסלול כבר מסומן ודודה שלו מבאר-שבע מחכה לנו לצהריים. חייכתי וכבר רציתי להגיע הביתה. כשעצרנו ליד הכניסה שלי, כבר הייתי במערכה השנייה של היפהפייה הנרדמת. אחרי סדרת פיהוקים מרשימים חייכתי שוב ואמרתי: "תודה רבה, היה נחמד." לא שיקרתי, באמת היה נחמד, אבל זה ממש לא אמר שיהיה לזה המשך.
"אני אלווה אותך לדלת," ניסה נועם בכל זאת את פורמט האביר, ואני שאלתי את עצמי אם עדיין עושים דברים כאלה. רציתי כבר לזנק מהאוטו לכיוון המיטה. הודיתי לו ואמרתי שאני מסתדרת.
"ואולי בכל זאת, את נראית לי קצת מסוחררת מהיין." הבנתי שלקחתי את עניין העלמה במצוקת עייפות קשה רחוק מדי ומיהרתי לומר, "לא, זה ממש בסדר, באמת." לשונות כבר החלפתי עם כמה וכמה כאלה ואחרים ואמא תרזה אני לא, אבל במקרה הזה משום מה לא שקלתי אפילו את האפשרות. סגרתי את הדלת אחריי במהירות, צעקתי "ביי" חפוז ונעלמתי בכניסה החשוכה בלי להשאיר הרבה ברירות מאחוריי.
אחרי שהתגברתי על ההלם הקטן בעקבות שובו של הזקנקן הצרפתי, אמרתי שלום שקט ונכנסתי לדירה שחייתי בה כמעט שנה ולא ממש הייתי חלק ממנה. עמדתי במרכז הסלון כמו ילדה קטנה שהלכה לאיבוד ביער.
"מה שלומך?" שאלתי, מתוך נימוס ובניסיון לשבור את הוואקום שנוצר עם כניסתי.
"בסדר."
עיניו היו נפוחות ושערו לא מסופר. חתיכת דז`ה וו, חשבתי לעצמי. בלי עיכובים נוספים ניגשתי לעניין. כל מה שצריך היה להיאמר - נאמר; ומה שלא נאמר, נראה מיותר לומר אותו עכשיו. נכנסתי לחדר השינה והתחלתי להכניס בגדים לשקיות. פתאום הבנתי שזו הפעם האחרונה, שאני הולכת ולא חוזרת, שזהו, תם ונשלם. מתברר שגם לבחורה חזקה כמוני יש התקפי פאניקה מדי פעם, רק שהם שקטים. את הדמעות בכל זאת לא הצלחתי לחנוק. לפחות חצי מהכמות שרצתה לצאת החוצה החלה לקלוח בשקט, בלי שאני עצמי הסכמתי לעניין. עצרתי, ניסיתי לאסוף את עצמי, לנשום עמוק, לרוקן את הראש ועוד כל מיני תרגילים מפגרים שבתיאוריה עובדים יפה, אבל תכלס בשטח שווים לתחת.
הבנתי שחדר השינה הוא קצת יותר מדי בשבילי בשלב הזה, וכנראה צריך להתחיל במקום קצת פחות טעון. עברתי לאמבטיה, ולשם, לפחות, הוא לא הלך אחריי. גם המיזוג לא. סגרתי אחריי את הדלת, התיישבתי על קצה האמבטיה והחלטתי פה אחד להירגע מהתקף החרדה. לאט לאט גם התחלתי להפשיר מהקיפאון התמידי ששרר בדירה הזו וזיכה אותה בשם "איגלו".
איכשהו הצלחתי לנגב את הפנים, להסדיר נשימה ולמנוע משאר הדמעות לעשות לי התגנבות יחידים בוגדנית. התיישבתי על רצפת חדר האמבטיה, לאפשר גישה נוחה לדברים שלי, שרובם הוחבאו טוב טוב בארון שמתחת לכיור, ככה שלא יפריעו לנוף. נועם הגיח מהמסדרון, נתן בי מבט קוקר ספנייל ושאל אם אני צריכה עזרה.
"זה בסדר, אני מסתדרת," עניתי כמעט בלי קול.
עכשיו באמת יכולתי להכתיר את המשפט הזה כמשפט חיי. ממש אשת הברזל, המסתדרת הלאומית. אתה היית אמור לדאוג לזה שאני לא אסתדר יותר לבד! צעקתי בפנים. לא, אני לא מסתדרת, אבל אתה, חמודי, כבר הוכחת את יכולת ההצלחה שלך במצבים מורכבים. עכשיו אני בטח לא צריכה שתחזיק לי את היד כשאני מוציאה את הטמפונים מהארון שלך.
עברתי לשיטת הרובוטיקה: מה שהיה שלי נכנס לשקית, מה שנתפס עם הזמן כשל שנינו, נשאר בארון. מצידי שיזרוק לפח בעצמו כל מה שהוא לא רוצה. הדהים אותי לגלות איך שני אנשים שחלקו חיים במשך כמעט שנה, חלקו אהבה ואינטימיות, הופכים לשני זרים מוחלטים, שכל מה שנשאר להם זה חלוקת שלל והרבה שתיקה. נועם הסתובב כמו אריה בכלוב ואני רק רציתי לסיים וללכת הביתה. העובדה שהתאפשר לי להכניס כל כך מעט מהדברים שלי לדירה הפכה פתאום למבורכת. בכל זאת הרגשתי כאילו הזמן זז בהילוך איטי ואני לעולם לא אצא משם.
אחרי ניקיון יסודי של האמבטיה מכל פירור שרימז מיקה דניאל, חוץ ממברשת השיניים שלי, שאותה השארתי בכוונה במקומה, צמודה לזו של נועם, אזרתי אומץ (כאילו שהיתה לי ברירה) וחזרתי לחדר השינה. מכיוון שכבר התלהבתי משיטת הרובוטיקה המשכתי בה, ותוך חצי שעה הייתי ארוזה קומפלט. עשיתי סיבוב בבית לאסוף שיירים, ואז הוא הגיח מולי. "שלא תשכחי את הקולף שלך," אמר, אוחז בידו קולף ירקות. לא ידעתי אם זה האות לצחוק או לתת לדמעות שלי להתפרץ החוצה. ניסיתי להבין אם הוא מנסה למחות כל זכר ממני מביתו, או שהוא פועל מתוך דאגה כנה לקיומי נטול הקולף.
"מה שאני שוכחת פה, אתה יכול לזרוק לזבל אם אתה רוצה," עניתי, בלי להישיר אליו מבט, והתכוונתי לזה. תמיד בסוף חופשה, ממש לפני שעוזבים את חדר בית המלון, הופכים סדינים, בודקים מתחת למיטות ומוודאים ששום דבר לא נשכח. למרות אמצעי הזהירות האלה, אני תמיד שוכחת באמבטיה את סכין הגילוח והשמפו, שמתחבאים לי איכשהו מאחורי הווילון. הפעם ניסיתי להיות כמה שיותר יסודית ולא לשכוח דבר. החופשה נגמרה והגיע הזמן לארוז את הפעקלאך, להגיד יפה שלום ולטוס חזרה הביתה.
שבועיים אחרי שפגשתי את נועם בפעם הראשונה, עם כל הכוונות הטובות שזו תהיה הפעם האחרונה, הוא התקשר. לא זיהיתי את המספר שלו, כי פשוט לא טרחתי לשמור אותו בזיכרון, לכן עניתי בסקרנות. "היי מיקה, זה נועם, מה שלומך?" שאל בקול נחמד על גבול העליז. הייתי מופתעת פעמיים, פעם אחת מהשיחה ופעם שנייה מהעליזות, אבל בכל זאת עניתי בחביבות.
"הבנתי שאת הולכת למסיבה של אסף." הוא התמיד בנחמדות, ומשום מה סקרנה אותי המטמורפוזה הפתאומית.
"כן, אני בדיוק מתכוננת," עניתי והתאפקתי חזק לא לשאול אותו מאיפה הוא יודע, ובאותה הזדמנות - אם זכה בפיס או משהו.
"יופי, גם אני הולך, אני יכול לבוא לאסוף אותך אם בא לך," הציע.
שתקתי לרגע וניסיתי להבין אם ההצעה היא ידידותית נטו או שהבחור קפץ על ההזדמנות הראשונה שהיתה לו לניסיון שני. נועם קלט את ההלם בצד השני של הקו ומיהר להבהיר, "זה בסדר, אנחנו ילדים גדולים, זה שלא הפכנו לזוג המאה לא אומר שאנחנו לא יכולים להיות ידידים." האמת היא שהוא צדק. אמנם היו לי מספיק ידידים, ולא בדיוק חיפשתי להוסיף עוד אחד לרשימה, אבל בשביל הטרמפ, הוא יכול להיות ידיד שלי לערב אחד.
אסף, המארח של המסיבה, היה אחד העורכים אצלנו בעיתון וחבר טוב שלי. לכתבות בחו"ל היו שולחים אותנו תמיד יחד. בדרך כלל גם ביקשנו לישון באותו חדר, מה שלפעמים יצא גם באותה המיטה. אסף היה גבוה ושרירי במידה המתאימה, מצחיק, שנון וחולה קניות, בקיצור, הגבר המושלם, שאף אשה לא תזכה בו לעולם.
באחת הנסיעות המשותפות שלנו לפריז, לסיקור של אירוע אופנה מרכזי, ישבנו לנו בבית קפה קטן בסן ז`רמן והתחרינו על תשומת לבו של פריזאי מִזן אפולו הורס שישב לבדו על אספרסו ועיתון ונעץ בנו מבטי זימה. "מתערבת איתך על ארוחה שאני יוצאת מפה עם הזמנה לארוחת ערב פלוס תוספות," אמרתי בלי לטרוח להנמיך את הקול, כי הרי לא היה שום סיכוי שדגם המופת הזה יבין עברית. אסף חייך את אחד החיוכים הקטנים והממזריים שלו ואמר: "יש התערבות." כעבור חצי שעה בדיוק שילמתי את החשבון ונפרדתי יפה לשלום מאסף ומז`אן, שהמשיכו את אחר הצהריים בעיסוקים מעניינים ועליזים יותר.
כמו כל גאה ממוצע, אסף אהב לחגוג, ואם אפשר - עם כמה שיותר אנשים. את יום ההולדת ה-30 הוא חגג באינטימיות פרועה עם החבר השווה שלו, ולמחרת הזמין את כולנו אליהם הביתה להמשך חגיגות. את נועם הוא הכיר מהמילואים, שם, על איזה מסטינג, צמח כנראה הרעיון להכיר בינינו. כן, בנוסף לכל התכונות האופייניות לגבר בלתי מושג, אסף היה גם קצין בצנחנים.
נועם הגיע לאסוף אותי בתשע, עם אותו הסוס הלבן ואותו זקנקן צרפתי, שמשום מה חייך אליי הפעם חיוך אקסטרה רחב כשיצאתי אליו. "מה שלומך?"
כמעט עניתי ב"מה אתה כל כך מרוצה מעצמך?" אבל החלטתי להניח לו לנפשו. אם הוא כבר במצב רוח טוב, מי אני שאהרוס לו את השוונג. "מצוין, מה איתך?" חייכתי חזרה לעבר פרץ הנחמדות שעמד מולי, וחיכיתי שיסיים את קבלת הפנים הנרגשת וייכנס לאוטו.
"אצלי הכל יופי, קצת עייף אבל לא משהו שכמה שוטים של וודקה לא יסדרו." החיוך הלם אותו. הוא עדיין לא עשה ממנו ריצ`רד גיר, אבל לבטח הציג דגם משופר של הגירסה שראיתי בפעם האחרונה-ראשונה שפגשתי אותו. בנוסף, נדף ממנו ריח מצוין. קשקשנו כל הדרך על עבודה, על המילואים האחרונים שלהם בג`נין ובכלל על כל הטירוף שהולך בשטחים.
נועם היה חולה צבא וחובב מילואים מושבע. הוא עשה קרוב לשישים ימי מילואים בשנה ונהנה מכל רגע. זה התאים בול לתיאוריה שלי, שאמרה שגברים אוהבים מילואים. זה נותן להם חופש מהעבודה, חופש מהאשה ומהילדים, ובעיקר נותן להם הרבה זמן להיות באחוות גברים בסיסית שחוקיה כללו שתיית הרבה קפה שחור מלווה בשש בש, מנגל ומשחק בחיילים. ואם שכחתי פרט חשוב, כמו להוציא אוויר מכל מיני חורים בגוף ולנסות לזהות את המנגינה, זה בשביל שהם לא יחשבו שאנחנו יודעות עליהם הכל. העניין הזה שהם מקטרים שקשה להם, זה בגלל שהם גברים וככה אנחנו אוהבות אותם.
נועם עצר את האוטו מתחת לבית של אסף במקום הכי אסור שמצא, וכיבה את המנוע. המשכתי לשבת לרגע, כי לא האמנתי שמישהו יעז לחנות את האוטו שלו ככה במרכז תל-אביב, ועוד יצפה למצוא אותו שם כשהוא חוזר, אבל נועם נראה בטוח לגמרי בעצמו, ולי לא היה שום חשק להתערב לו בעניינים. עשיתי חישוב מהיר, שלפיו אוכל למצוא לפחות עשרים קופצים שייקחו אותי הביתה אם יגררו לו את האוטו למגרש הגרוטאות הקרוב בעוון מפגע ציבורי, כך שלא היתה סיבה ממשית לדאגה.
כשנכנסנו היתה המסיבה בעיצומה, ואסף רקד לו באמצע הסלון הענק, כשזר יום-הולדת על ראשו. כשראה אותנו קיפץ לעברנו בקצב המוזיקה. "טוב שנזכרתם, כמעט גמרו לכם את כל האוכל." הוא צעק כדי להתגבר על הווליום. "מזל טוב, נשמה," חיבקתי אותו חזק ונתתי לו נשיקה גדולה על השפתיים. לאסף ולי היה מנהג קבוע, לעמוד באמצע המערכת ולהתחרמן בכאילו. הוא היה מחבק אותי מאחור ומנשק אותי על הצוואר ואני הייתי מלטפת לו את הטוסיק בהנאה מרובה, כי היה לו אחד הטוסיקים הכי שווים שליטפתי אי פעם. אנשים שלא הכירו אותנו היו נועצים בנו מבטים מובכים, ומי שעדיין לא הכיר את אורח החיים של אסף, היה בטוח שאנחנו הזוג הכי יפה בעיר. שום דבר שהוא עשה, איך שהוא נראה או מה שהוא לבש, לא העיד על העדפותיו המיניות.
"מזל טוב, אחי," נועם לחץ לאסף את היד לחיצה גברית, אחרי שסיימנו סדרת גיפופים מהירה.
"אני רואה שהבאת את הנסיכה," אסף חייך את אחד החיוכים הקטנים ומלאי המשמעות שלו ואני התחלתי להחליף צבעים.
"בכרכרה המלכותית," הוסיף נועם, משועשע. נראה היה שהם נהנים מאוד מהשיחה הקטנה שלהם על חשבוני. עמדתי וניסיתי להבין אם היוזמה לקחת אותי למסיבה היתה מזימה משותפת של שניהם.
"טוב נראה לי שנלך לאכול משהו לפני שבאמת יגמרו לנו הכל. את באה?" נועם תפס לי את היד ואני נגררתי אחריו לכיוון השולחן, תוך שאני עושה לאסף פרצופים של "חכה חכה, תורך יגיע."
המסיבה היתה מדהימה, כהרגלן של מסיבות גייז, למרות שרוב החוגגים היו סטרייטים. אחרי שירדנו על צלחת פלוס סיבוב נוסף של מנות גורמה, מעשה ידי אסף להתפאר, התפניתי לכבוש את רחבת הריקודים. נועם, שנמנה על הלא-רוקדים, עמד בצד והסתכל עליי כמו שידיד לא מסתכל על ידידה. אסף שהיה אמנם מסטול, אבל עם רדארים בקליטה מלאה, התקדם לעברי עם בקבוק בירה ודחף לי אותו ליד.
"נו, מה יהיה איתך? את מאמללת את הבחור. מתי תיכנעי?" מילמל לעברי.
"תסתום, אנחנו רק ידידים," הרגעתי אותו ואת עצמי.
אחרי כמה בירות, שלוש כוסות יין ועוד כמה טקילות שלא זכרתי שהקפצתי, הייתי מוכנה להכריז על נסיגה. נועם היה שקוע בשיחה עם הכתב הפלילי שלנו, בטח על ענייני בית משפט, ואני התנדנדתי לכיוונו בחיוך מקיר לקיר. "אדוני הפרקליט, כדאי שתיקח אותי הביתה לפני שאני הופכת לדלעת."
"מותק, כבר הרבה אחרי חצות," אמר נועם. "אם היית צריכה להפוך לדלעת זה כבר היה קורה מזמן, ומעבר לעובדה שאת קצת שיכורה, את יותר מדי יפה בשביל להיות דלעת."
סדרת הטיעונים הסמי-משפטיים שלו לא ממש שכנעה אותי. "אני לא שיכורה, אני סתם עושה את עצמי. עכשיו אתה יכול לקחת אותי הביתה, בבקשה?" התעלמתי מהמחמאה ומחקתי את החיוך, כדי שנועם יבין כבר את מידת הרצון שלי להיות במיטה ולבד.
בדרך עצרנו ליד בית קפה קטן ונחמד, אולי היחיד שעוד נשאר פתוח בשעה כזו בעיר. נועם דומם את המנוע ואמר, "כדאי שתשתי קפה לפני שאת הולכת לישון, אחרת תקומי עם הנגאובר נוראי." הוא יצא מהמכונית, ולפני שהספקתי להבין מה קורה, פתח את הדלת שלצידי והושיט לי את ידו. דמיינתי אותו לבוש בטוקסידו מפואר, חבוש צילינדר ונטול זקנקן. אחזתי בידו, יצאתי מהמכונית כמו גווינת פאלטרו היוצאת מן הלימוזינה המפוארת שלה בערב האוסקר, והקאתי ישירות על השטיח האדום.
אחרי שסיימתי להקיא עוד קצת בשירותים של בית הקפה, להתנקות, ובעיקר להתחבא, יצאתי החוצה ומצאתי את נועם עם הפוך בלי קצף ביד ומולו מאג של קפה שחור. "זה בשבילך, תשתי." הוא חייך אליי, ואני הרגשתי כמו סמרטוט רצפה שזה עתה קיבל את הסחיטה האחרונה שלו.
"תודה, אבל אני לא שותה קפה," עניתי במבוכה.
"מה זאת אומרת לא שותה קפה, גם לא נס?" הוא לא האמין למשמע אוזניו.
"לא, זה מר לי."
"גם לא חלש?"
מה לא ברור? זה לא שאמרתי לו שיש לי זנב או משהו. יש בסך הכל שני דברים בעולם שאני לא אוהבת: ביצה רכה וקפה.
"אולי בכל זאת תנסי לגימה קטנה? זה יעשה לך טוב."
השעה היתה מאוחרת והדבר האחרון שהתחשק לי היה להיחקר בעוון סלידה מקפה. לאות הערכה לחמידות האמיתית שהפגין כל הערב, אמרתי לו שלהריח קפה אני מאוד אוהבת, ואפשר לשבת פה עד שאני אסיים להריח את הקפה שלי.
ישבנו שם וקשקשנו, אני הרחתי את הקפה שלי, ובין קשקוש לקשקוש התאמצתי ולקחתי לגימה קטנה, רק כדי לראות את נועם מרוצה עד הגג. הטעם היה מר ומגעיל, אבל בהחלט שווה את המראה. דיברנו ודיברנו, ובחוץ כבר עלה הבוקר.
"טוב, אני כבר בסדר ואני מבטיחה לא להקיא לך באוטו, כך שדי בטוח מבחינתך לקחת אותי הביתה," אמרתי כשהבחנתי בעובדה שכבר נורא מאוחר, או בעצם, נורא מוקדם. נועם הציץ בשעון וקם לשלם את החשבון. לא התנגדתי. כשעצרנו ליד הבית שלי, הוא שלף את כרטיס הביקור שלו. "אחרי שבילינו את הלילה יחד, אני באמת חושב שאנחנו יכולים להיות ידידים. תרימי טלפון, נשתה קפה מתישהו, או תה."
"תודה," אמרתי ונתתי לו נשיקה על הלחי. לקחתי את כרטיס הביקור, יצאתי מהאוטו ונעלמתי בכניסה לבניין שלי.