בזיכרון הקולקטיבי היהודי, הגולה היא עידן של סבל ותלאה שבא על עם ישראל משסולק מארצו. מה שאיפיין את החיים בגולה, על פי התפיסה המקובלת, היה חרדה קיומית מתמדת לנוכח עוינותם של הגויים וגעגוע אינסופי לארץ הקודש ולתור הזהב של הריבונות היהודית. במחקרו המקורי ומעורר הפולמוס מציג אריק גרואן תמונה שונה בתכלית של החיים בגולה בתקופת הבית השני. היהודים הרבים שהיו מחוץ לארץ ישראל מאז גלות בבל לא חיו בתחושת ניכור מתמדת, הם היו חלק אינטגרלי מסביבתם החברתית, התרבותית והפוליטית. הם קיימו קשרים הדוקים עם הקהילה הארץ - ישראלית בלא תחושת נחיתות ובלא שיגלו רצון של ממש לשוב לציון. בגולה נוצרו יצירות היסטוריות, פילוסופיות וספרותיות מרתקות המבטאות את הדיאלוג התרבותי העשיר עם הסביבה הלא - יהודית, באמצעות קריאה חדשנית של המקורות מנסה גרואן לשנות את דרכי החשיבה המקובלות הן בקרב המומחים והן בקהל הרחב.