דרך כואבת ונואשת עוברת רונית כשהאסונות פוקדים את ביתה ופוגעים בבנותיה. הכאב חושף עכבות מילדות לא פתורה ומאבק על הנשיות, על האימהות, על הזוגיות ובסוף גם על השפיות. היא מתמודדת עם הבחירות שעשתה בחייה, הטעונות בכוח הרסני ומאיים. היא יוצאת למסע נקמה בעצמה ובבחירות הגורליות שהטילו עליה משא כבד משאת. במסעה היא צוברת כעסים נגד כל מי שנקרה בדרכה - רופאים, יועצים, בירוקרטיה חסרת פשרות, נשים הרות המזקיפות בגאווה את בטנן, תינוקות בגינה הציבורית המחייכים בעונג מהעגלות, חטטנות מכוערת מסביב שחודרת לה לקרביים, אמא שמטיפה לה כל בוקר מוסר דרך הטלפון אך רחוקה מלתמוך בה, בעל ראשון שבשעת משבר תמיד התגונן ב"אמרתי לך", ובעל שני ששותק והיא מתגעגעת ל"אמרתי לך" קטן, שייתן לה פסק זמן לנשום. רק כשהכעס שוכך, אור קלוש מסתנן מבעד לסדקי התריסים ומנביט ניצנים של אהבה. "יש סימנים שהאהבה תחזור אחרי החגים", היא מנחמת את עצמה בדרך להשלמה. אף שזו אהבה שבירה ופגיעה, יש בה לתת לחיים לזרום ולהציע לרונית הסתכלות שונה על חייה. תמי גיל נולדה בקיבוץ יגור ומתגוררת בכוכב - יאיר. עסקה שנים רבות בהוראת ספרות ולשון בבתי - ספר תיכוניים ובמכללות. בשנים האחרונות עברה הסבה מקצועית והתמחתה בהידרותרפיה (טיפול במים). המפגש עם המטופלים, היכרות מקרוב עם האדם המוגבל ומשפחתו, שיחות רבות עם אנשי מקצוע וצפייה בהתמודדות עם הכאב הם התשתית לרומן זה. פרסמה שני ספרי שירה וקובץ סיפורים קצרים, וזהו הרומן הראשון שלה.