1
היו לו מסיגות גבול.
שתיים.
במכנסי ריצה וחולצת טריקו, פתח הסוכן המיוחד גייג׳ מקינון את דלת הכניסה שלו חרישית והציץ אל הגינה הקדמית הקטנה של הבית ששכר.
מה הן זוממות? הוא שמע אותן שם בחוץ, צוחקות ומתלחשות ביניהן, אבל לא קלט את המילים באוויר ההרים הגבוה והצונן של הבוקר הקיצי של פארק סיטי.
הוא לא האמין שהן מסוכנות, אבל אם למד משהו בשלושים וחמש שנותיו, הרי שזה לא לזלזל בבנות המין היפה. השתיים האלה נראו בנות שלוש או ארבע. אחת הייתה קטנה קצת מהשנייה ועגלגלה יותר, אבל מלבד זאת, הן יכלו להיות תאומות. אותו שיער מתולתל כהה, אותן עיניים חומות נוצצות, אותם מדרונות סקי קטנים במקום אפים.
מאיפה צצו? ומה הן זוממות?
הוא השהה כעת את תוכניתו לרוץ על דופן ההר והתבונן בהן במשך עוד כמה דקות. אה, עכשיו הוא הבין. כל אחת מהילדות לבשה כתונת לילה ורודה שחשפה רגליים שחומות קטנות ותחתוני ברבי תואמים. הן נשאו בידיהן סלסילות ולתוכן הכניסו, ללא אבחנה, כל פרח שהיה בחצרו, עם השורש והכול.
חינניות, גרניום, לבנדר סגול. הן קטפו כמה מכל שיח.
הפרחים לא עניינו אותו. הן יכולות לקחת את כל הגינה, עד כמה שזה נוגע לו. אבל הייתה לו תחושה שבעלת הבית לא תראה את הדברים בדרך זו. בחודש שבו הוא התגורר בבית, היא ביקרה שלוש פעמים בשבוע כדי לטפח את חזית הבית ואת הגינה הגדולה יותר מאחור. הוא שיער שקטיף מופקר זה לא יגרום לה אושר.
גייג׳ פתח את הדלת עוד קצת ויצא אל המרפסת. השמש עוד לא התרוממה מעבר לאופק ההרים הנישאים עם פסגות הסקי הרחבות שלהם, שהיו חשופות עתה משלג, אבל היוו עדיין ניגוד לעצים ירוקי העד שכיסו את המדרונות.
אוויר הבוקר המוקדם היה צונן. הוא לא בילה זמן רב ביוטה מאז ילדותו, אבל לא לקח לו זמן רב להיזכר בטמפרטורות בעמקי ההרים הגבוהים האלה, שיכלו לפעמים לרדת מתחת לאפס בלילה, גם ביוני.
הילדות לא היו לבושות בדיוק למזג האוויר הקריר.
"הי, מה אתן עושות?"
שני ראשים כהים הסתובבו כאשר קולו חתך את האוויר הצונן. הצעירה מביניהן נראתה לפתע מפוחדת, עיניה ופיה הקטנים נפערו. היא נאחזה בכתונת הלילה שלה ובמה שנראה כמו בובת קוף ונעמדה מאחורי הילדה השנייה, ששלחה לעברו חיוך מרהיב שהיה ודאי כרטיס היציאה שלה מכל צרה אליה נקלעה.
"הי, אדוני. אנחנו קוטפות פרחים לאימא שלנו. היום הוא יום ההולדת שלה. היא זקנה."
הוא נשך את לחיו לשמע המידע הכן ומיהר להזעיף פנים. "אלה הפרחים שלי. הייתן צריכות קודם לבקש את רשותי."
הילדה הגדולה יותר הקדירה פנים. "גברת ג׳נסן אמרה שאלה הפרחים שלה. היא אמרה שנוכל לקטוף כמה ליום ההולדת של אימא."
גברת ג׳נסן הייתה בעלת הבית הקודרת שלו, שעדיין לא הפשירה די כדי לחייך אליו פעם אחת אפילו מאז שנכנס לביתה.
הוא זכר שהיא הבעלים גם של הבית ליד, תאומו של הקוטג׳ הקטן והבנוי עץ שלו, בשורה זו של בתים ישנים שהוקמו בימים שבהם פארק סיטי הייתה מחנה כורים קשה, ולא עיר קיט של כל העשירים והמפורסמים.
נראה לו מוזר שרות׳ ג׳נסן הקיפה את הקוטג׳ שלו בגינה עשירה כבאגדה, בזמן שהשאירה את תאומו חשוף ובלתי מטופח, אבל היא הסבירה שזה עתה רכשה את הבית הסמוך ולא הספיקה עדיין לטפח את גינתו.
בימים האחרונים הבחין לראשונה בסימני חיים שם — אורות בלילה, הונדה ישנה בחזית, כמה צעצועים בחצר. נראה שהוא פוגש כמה מהשכנים החדשים שלו.
"אתן בטוחות שגברת ג׳נסן אמרה שתוכלו לקטוף את הפרחים?" הוא התקשה לדמיין אותה נותנת לשתי הפיות הקטנות האלה אישור לרמוס את הגינה האהובה שלה, אבל הילדה הגדולה יותר הנהנה במרץ.
"היא אמרה שזה יהיה בסדר הפעם, בגלל שזה יום הולדתה של אימא."
"איפה אימכן?"
"היא ישנה עדיין. אנחנו נפתיע אותה."
אימן צריכה להיות קצת יותר מודעת למה שהבנות שלה עושות. היא הייתה צריכה לכל הפחות להתקין מנעול טוב יותר על הדלת או משהו, כדי שהן לא יוכלו לשוטט בעיר לבדן.
"מה עם אבא שלכן?"
הילדה הגדולה שלחה לעברו מבט עצוב. "אבא שלנו בשמיים. אנחנו מאוד מתגעגעות אליו."
מה עונים על דבר כזה? אבוד, גייג׳ הביט במורד הרחוב. שלושתם היו היחידים שעמדו בחוץ בשעת בוקר מוקדמת זו מלבד כמה ציפורי שיר, שפיזזו בין צמרות העצים, וחתול מפוספס שמן שחצה חצר.
זו הייתה שכונה שקטה, אך הוא ידע שזה לא ישנה דבר, אם פדופיל יסתובב בה בחיפוש אחר טרף. שכונות שקטות בערים קטנות היו לפעמים שטחי צייד מושכים יותר מאשר ערים הומות אנשים. הורים מרגישים לעיתים ביטחון מופרז ומוטעה, חושבים שדבר לא יוכל לגעת בהם כאן, שהילדים שלהם אינם ניצבים בפני סכנות רציניות יותר מאשר חבלה בברך אחרי נפילה מהאופניים.
אבל אין שום מקום בטוח באמת. הוא ידע את זה טוב מרוב האנשים.
"לי קוראים גבי ולאחותי קוראים אנה," אמרה הילדה הקטנה לתוך הדממה. "אני בת חמש אבל אנה רק בת שלוש. היא לא מדברת הרבה, אבל אימא אומרת שאני מדברת מספיק בשביל שתינו, אז זה בסדר. שמי המלא הוא גבריאלה אבל אימא קוראת לי גבי מפני שהיא אומרת שזה מתאים לי. איך קוראים לך, אדון?"
אימן חייבת לנהל איתן שיחה רצינית אודות הסכנה שבזרים. הפטפטנית
הקטנה הזו נתנה לו את כל המידע הנדרש למישהו כדי לזכות באמונן.
"מקינון."
"מר מקינון, אתה נחמד."
"אה, תודה." לא הרבה אנשים היו אומרים את זה עליו. הוא לא היה בטוח שזה לרוחו. "אתן צריכות להיכנס עכשיו הביתה. אני חושב שקטפתן מספיק פרחים, נכון? ועוד מעט אימא שלכן תתעורר ותתחיל לחפש אתכן."
"בסדר. הרגליים של אנה קרות. הדשא רטוב ומגעיל."
"בשביל זה יש נעליים," הטעים.
גבריאלה צחקקה, אפילו אנה חייכה אליו בביישנות. אחר כך חצו שתיהן את החצר לעבר הבית הסמוך. הילדה הגדולה יותר עצרה על המרפסת ונופפה לעברו, ואז שתיהן חמקו פנימה.
הוא עקב אחריהן במבטו כדי לוודא שסגרו את דלת הבית מאחוריהן, ואז פנה במורד הרחוב לעבר השביל שגילה כמה שבועות לפני כן.
הוא יצטרך לדבר עם אימן, להזהיר אותה שלא לתת לשתי הילדות החמודות לשוטט חופשי במקום שבו איזה סוטה מופרע עלול להגיע אליהן.
הוא יכול לספר לה סיפורים שישאירו אותה עם סיוטים עד יומה האחרון. לאחר עשרים שנים שירות בחטיבת הפשיעה נגד ילדים של האף-בי-איי היו לו מספיק סיפורים מהסוג הזה. לעזאזל, הוא לא היה צריך אפילו להתאמץ כדי לזכור את המקרים שעליהם עבד במשך השנים ויכולים להפחיד אותה עד מוות. כל מה שעליו לעשות הוא לספר לה על שרלוט.
הוא הגיע אל השביל ורץ במעלה משעול העפר התלול מהר יותר מהקצב הרגיל שלו, אסיר תודה על כך שהמאמץ הגופני מסיח את דעתו מהזיכרון הפתאומי והצורב של פניה המלאכיים של אחותו הקטנה.
אם הוא ייתקל באימן של הילדות, הוא יזהיר אותה ויגיד לה לשמור טוב יותר על בנותיה, אבל קרוב לוודאי שלא ייכנס לפרטים המלאים אודות החקירות האחרות שלו באף-בי-איי או אודות שרלוט, חשב גייג׳ והתאמץ יותר במעלה השביל.
הוא לא היה מאחל את הסיוטים האלה לאף אחד, אפילו לאישה שהניחה לבנותיה לשוטט בשעות הבוקר המוקדמות ללא השגחה.
ביום הולדתה העשרים ושמונה התעוררה אליסה קונלי ד׳ברילס לשתי הכרות מחרידות — שישנה למרות שהשעון המעורר צלצל שוב ושבנותיה ניצבות ליד מיטתה כשהן מחזיקות בזרועותיהן כמות עצומה של מה שחייב להיות פרחים גנובים.
אלי גנחה והתרוממה אל מול הכרים וייחלה שהייתה נאחזת בשרידיו של החלום שבו האירועים שוברי הלב של השנתיים האחרונות — בעיקר של ששת החודשים האחרונים — לא קרו מעולם. אבל כמו כל החלומות האחרים שלה, גם זה התפוגג ונעלם כמו סביונים ברוח.
"הי, חיפושיות." היא כחכחה בגרונה. "מאיפה הפרחים?"
"מהבית של הפרחים היפים," אמרה גבריאלה בחיוכה המתוק ביותר. "גברת ג׳נסן אמרה שנוכל לקטוף פרחים לכבוד יום ההולדת שלך."
היא הניחה שלא הייתה צריכה להתפלא. גברת ג׳נסן נראתה אולי קרה ומפחידה, אך מרגע שאלי פגשה בה — שבוע קודם לכן, במוסך שבבעלות בנה של רות׳ — היא התייחסה אליה ואל הבנות בחביבות בלבד.
היא הפכה למלאך השומר שלהן, השומרונית הטובה. אלי הייתה נואשת ומפוחדת וכל כך עייפה כאשר הופיעה במוסך כמה רגעים לפני שעת הסגירה עם המכונית שלה, שלא האיצה למהירות של למעלה משלושים מייל לשעה.
היא ניסתה להחליט אם להשתמש בחסכונותיה הזעומים כדי לתקן את ההונדה — ולשלם עבור חדר מלון בעיר קיט יוקרתית זו — כאשר רות׳ הגיעה כדי למסור משהו לבנה. האישה המבוגרת יותר שלחה מבט אחד באלי, שניסתה לשעשע את בנותיה במשרד המוכתם משמן למרות התשישות והפחד שלה, ובשל סיבה בלתי מוסברת החליטה לקחת אותן תחת חסותה.
עוד לפני שאלי קלטה מה קורה, היא קיבלה הצעת עבודה כעוזרת בית ומקום מגורים בקוטג׳ קטן.
היא חייבת לרות׳ ג׳נסן כל כך הרבה. האישה לא ידעה את זה, אבל היא הצילה אותן, סיפקה לאלי זמן ומרחב שנדרשו לה נואשות כדי להחליט לאן להמשיך מכאן.
עכשיו נראה כאילו היא חייבת לרות׳ גם על זר יום ההולדת המבולגן שלה.
אנה חייכה והושיטה לאלי את זר הפרחים שהחזיקה בזרועותיה. "אימא, יום הולדת שמח," לחשה.
ליבה של אלי נגדש לשמע המילים הנדירות שהשמיעה בתה השקטה. היא משכה את הבנות אליה, עם הפרחים והכול.
״תודה! הם כל כך יפים."
"אין לנו כסף לקנות לך מתנה אחרת," אמרה גבי בעצב. "אימא, אני מצטערת."
קרוב לוודאי שהיא הייתה צריכה לקחת אותן לקניות, חשבה אלי בדקירת אשמה. עוד אחד מהקשיים שבלהיות אם יחידנית. עד שבנותיה יוכלו לטפל בכסף בכוחות עצמן, היא תצטרך למצוא דרך להתמודד עם כל חוויית קניית המתנות לעצמה. הן יתקשו להפתיע אותה במתנה כאשר היא זו שמשלמת עבורה.
״מתוקה, זה מושלם. מושלם לגמרי — בדיוק מה שרציתי. בואו נכניס את הפרחים למים כדי שנוכל ליהנות מהם זמן רב. אחרי שאתקלח תרצו לאכול פנקייקס מיוחדים של יום הולדת עם פירורי שוקולד?"
שתי הבנות הנהנו במרץ ועיניהן הכהות התרחבו בהתרגשות. אלי חייכה ומיהרה לאסוף את החלוק שהשליכה לרגלי הכיסא העתיק שעמד ליד המיטה שלה, ואז הובילה את הבנות מחדר השינה אל המטבח.
לאחר שגבי מצאה כמה צנצנות מתחת לכיור לפרחים, והן סידרו את הזרים לשביעות רצונן, אלי שלחה אותן לחדר המגורים לצפות בסרטים מצוירים, בזמן שבדקה את רמת הסוכר בדמה.
רמת הסוכר הייתה בסדר גמור, אבל אלי כמעט חששה לקוות שהעניינים מתחילים להירגע. החודשים האחרונים היטיבו עם רמת הסוכר בדמה. לאחר מותו של ג׳יימי, הלחצים והעייפות שנלוו למציאות חייה כאם לבדה עם שתי בנות גבו ממנה מחיר כבד. למרות כל מאמציה, רמות האינסולין בדמה התנדנדו בפראות — עד לאותו יום שבו מצאה את עצמה בבית החולים.
בזמן שהתקלחה חשבה על השנה שחלפה מאז יום הולדתה האחרון. לפני
שנים-עשר חודשים היא לא הייתה מעלה על דעתה שתמצא את עצמה בורחת מכל מה שהיה בטוח בחייה — עבודתה, ביתה, חבריה. היא לא הייתה מסוגלת אפילו להעלות בדעתה שתצטרך להילחם בחירוף נפש על בנותיה.
היא עצמה את עיניה והניחה למים לשטוף אותה. היא קיבלה את ההחלטה הנכונה. ההחלטה היחידה. מה עוד יכלה לעשות? הוריו של ג׳יימי היו נחרצים בדעתם בצורה אכזרית. ברגע שהיו מקבלים משמורת משותפת על הילדות, אלי ידעה שזה יהיה רק עניין של זמן בטרם ייקחו את הבנות בחזרה איתם לוונצואלה. היו בידיהם הכסף והמשאבים כדי לוודא שלא תראה אותן שוב לעולם.
היא לא הייתה יכולה להאמין שהגבר החם והמצחיק, לו נישאה ואותו אהבה בכל ליבה, יכול להיות בנם של אנשים כה קרים.
זה היה יום הולדתה השני בלעדיו.
אחד מאותם גלים בלתי צפויים של אובדן שטפו אותה והיא אחזה בבטנה. הם לא הגיעו באותה תדירות שבה תקפו אותה בשנה הראשונה, כאשר התקשתה לתפקד, כאשר הישרדות יומיומית — הניסיון לחיות בתוך אוקיינוס של צער שהקיף אותה — הייתה בבחינת משימה כבירה שדרשה כוח רצון מברזל.
ג׳יימי נהרג בתאונת דרכים חודש אחרי יום הולדתה העשרים ושישה, כמה ימים לפני יום הנישואים הרביעי שלהם. גבי הייתה בת שלוש, אנה בת קצת יותר משנה.
איפה הייתה עכשיו אלמלא אותו נהג שתוי בכביש הרטוב בפנסילבניה? נינוחה, בטוחה ומאושרת בחיים המלבבים שהיא וג׳יימי בנו יחדיו. ודאי לא הייתה עומדת בפני עתיד לא ברור, נמלטת עם שתי ילדות צעירות שראויות להרבה יותר.
אלי ניגבה את דמעותיה ואז סגרה את הברז במקלחת ועטפה את עצמה במגבת. היא התבוננה בהשתקפותה בראי מעל הכיור, התבוננה באישה שהסתכלה בה בחזרה בעיניים גדולות ושיער חום צבוע.
היא לא תטיל ספק בהחלטות שקיבלה. זהו יום הולדתה, יום של חגיגות. הבנות איתה, וזה כל מה שחשוב, המתנה הנפלאה ביותר שהייתה יכולה לקבל.
היא עדיין התאבלה על בעלה וידעה שתמיד תתאבל עליו, אבל במהלך החודשים האחרונים עוצמת הכאב דהתה מעט והפכה לכאב קהה יותר בתוך ליבה.
לפתע שמעה נקישה על דלת חדר הרחצה. "אימא," קראה גבי בשמחה, "האיש הנחמד מבית הפרחים בא אלייך."
אויש! אלי התבוננה סביבה באימה. החלוק המרוט שלה היה הדבר היחיד שהיה לה שם. מאחר שאורחים שעמדו בפתח הקוטג׳ הקטן יכלו לראות בקלות את המסדרון ואת חדר הרחצה, לא הייתה דרך לחמוק לחדר השינה וללבוש משהו בלי שהאיש יראה אותה.
בחוסר ברירה, היא לבשה את החלוק וסירקה את שערה בתקווה שהאיש הנחמד מבית הפרחים יהיה גבר מבוגר ונדיב, שלא יבחין בעירומה מתחת לחלוק.
אלי קיוותה שהוא אינו כועס על כך שהבנות קטפו את הפרחים; טכנית הבית וערוגות הפרחים המרהיבות שלו שייכים לרות', ונראה שהיא נתנה לבנות רשות לפשוט על הגינה. אלי לא תיתן לשוכר כלשהו לכעוס עליהן בגלל זה.
היא הידקה את חגורת החלוק שלה סביבה מתוך נכונות להגן על בנותיה ויצאה מחדר האמבטיה.
הלם הכה בה בכל הכוח למראה הגבר שעמד בכניסה לבית.
אלוהים.
זה לא היה גבר מבוגר ונדיב.
האחיות האחרות שאיתן עבדה היו אומרות שהגבר מבית הפרחים נראה מאוד נחמד, הודתה אלי. הוא נראה כבן שלושים ומשהו, בחליפה בצבע עשן, חולצה לבנה מעומלנת ועניבה כחולה שקטה. מתחת לחליפה השתרגו כתפיים רחבות בכוח שהעיד על עוצמה בלתי מתפשרת.
הוא היה גבוה, מעל מטר ושמונים, עם עיניים אפורות צוננות ושיער כהה וקצוץ שנראה עדיין לח, כאילו כעת יצא מתוך המקלחת שלו. חלק ממוחה קלט את העובדה שהדיף ריח אלוהי: כמו סבון, מי גילוח וגבריות נקייה.
נראה שהוא התגלח לא מזמן. התווים החזקים והגבריים שלו עוררו באלי תשוקה פתאומית ומדהימה להחליק את אצבעותיה על קו הלסת הקשה והשזוף.
אלי בלעה את הרוק במאמץ, מוטרדת בשל דקירת המודעות הקטנה והבלתי צפויה. היא לא רצתה להבחין בגבר הזה. היא רצתה להישאר קפואה לנצח בצערה על ג׳יימי.
"כן?" אמרה, והייתה מודעת באופן לא נוח לכך שקולה נשמע קר וגס. זו לא אשמתו שההורמונים המטורפים שלה החליטו לפתע להתעורר אחרי שנתיים של תרדמת חורף.
אם השכן שלה הופתע מנימת קולה, הרי שהוא מיהר להסתיר זאת.
"שלום. אני גר בבית הסמוך. גייג׳ מקינון."
הוא המתין שתציג את עצמה ואלי ניסתה לזכור מה היא צריכה להגיד.
"ליסה קונורס." היא סיפקה לבסוף את השם הבדוי אותו שיננה לעצמה, שהיה קיצור שמה הפרטי ושם הנעורים שלה. "נראה לי שפגשת את הבנות שלי. גבריאלה ואנה."
מאחר שלא מצאה דרך לשכנע את בנותיה להשתמש בשמות בדויים, היא קיבלה החלטה לדבוק בשמותיהן המקוריים בעודן נמלטות על נפשן, למרות הסיכון הכרוך בכך.
"כן. הן היו בחצר שלי מוקדם יותר. למעשה, בגלל זה אני כאן."
"כן?" אמרה בצינה. אם הוא מתכוון לצעוק על הבנות שלה, היא לא תקל עליו.
שריר נע בלסת החזקה שלו כאשר פגש את מבטה העוין בלי למצמץ. "רק רציתי להזהיר אותך אזהרה ידידותית להיות קצת יותר זהירה איתן."
״סליחה?״ היא בהתה בו.
"הבנות שלך היו בחוץ לבד בשכונה בשעה מוקדמת מאוד, כשאף אחד אחר לא היה בסביבה."
"נראה שאתה היית."
"נכון. אני זר גמור, אבל לא הייתה להן שום בעיה לפתוח איתי בשיחה ולספר לי כל מיני פרטים אודות החיים שלהן. איך קוראים להן, בנות כמה הן, העובדה שהיום יום הולדתך. שאביהן מת. אני יודע את כל סיפור חייהן."
אלוהים, לא. אלי נלחמה בצורך להניח יד על בטנה. גבי מסוגלת לדבר אפילו אל קליפה של עץ. בתה המתוקה והגלויה פשוט לא מסוגלת להבין את משמעות המילה דיסקרטיות ואלי לא ידעה איך ללמד אותה, אבל אם היא לא תמצא דרך לעשות זאת, גבי תמסור יום אחד מידע חסוי לאדם הלא נכון, פרטים שעלולים להסגיר את העובדה שאימה נמלטת מהחוק.
הילדות חשבו שהן יצאו להרפתקה חדשה. אלי לא רצתה להפחיד אותן ולספר להן את האמת האיומה.
היא הסתובבה אל השכן שגבי חשפה בפניו כל כך הרבה. "אני משוכנעת שזה היה מידע מרתק."
הוא התבונן בבנות, שהיו שקועות ברחוב סומסום, ואז השפיל את קולו. "אם הייתי פדופיל, המידע הזה היה מאוד מרתק אותי. ברגע שהייתי יודע את שמותיהן, לא היה לוקח לי זמן רב לזכות באמונן באופן מלא. את צריכה לדבר איתן. להזהיר אותן, להגיד להן להישמר קצת יותר. לדעתי, ילדות כל כך צעירות לא צריכות להסתובב בשכונה בעצמן. לא היית צריכה לתת להן לצאת החוצה בלי השגחה."
"ישנתי!" קראה.
"וזו סיבה לדאגה. כל דבר היה יכול לקרות. את היית מתעוררת ומגלה שבנותייך נעלמו."
"מר מקינון, אני מסוגלת לדאוג לבנות שלי."
"לא אמרתי שלא. אני רק מביא את זה לתשומת ליבך. אם שביטחון הילדים שלה חשוב לה חייבת להיזהר."
'אם תיכנסי שוב לשוק, כל דבר יוכל לקרות לבנות האלה.' פיסת עדות ממאבק המשמורת חלפה במוחה בלחישה מכוערת. 'תראי מה קרה בפעם האחרונה. ישבת מאחורי הגה המכונית וכמעט הרגת את כולם.'
'אם את אוהבת את הנכדות שלנו, את חייבת להבין שמצבך אינו מאפשר לך לטפל בהן בכוחות עצמך.'
אה, איך שהמילים האלה הכאיבו. אירנה וחואקין הלמו בה ללא הרף, שוב ושוב עד שאפילו היא כמעט השתכנעה שאינה מסוגלת להיות אם לבנותיה.
היא ספגה את זה מהם בבית המשפט — לא הייתה לה ברירה — אבל היא לא תעמוד כאן ותקשיב להאשמות דומות מפיו של זר, גם אם הוא נראה כמו חטא ומריח כמו גן עדן.
היא הרימה את סנטרה. "הביטחון של הילדות שלי הוא דאגתי, מר מקינון. אני אודה לך אם תתעסק בענייניך בלבד."
פיו התהדק לכדי קו קשה. "זה עסקי."
הוא הכניס את ידו לכיס מקטורנו והוציא תיק עור שחור שטוח. הוא פתח אותו והדף אותו לעברה. זעמה של אלי התחלף בחשש נורא וקפוא למראה תג הזהב המבריק בתוך התיק.
בבקשה, לא. איכשהו הוא מצא אותה ועכשיו היא תאבד הכול. היא חיכתה שיוציא את האזיקים, אבל הוא רק הושיט את ידו אל ידית הדלת.
"גברת קונורס, אני עובד במשרד השדה של האף-בי-איי בסולט לייק סיטי," אמר וקולו היה מרוחק וצונן. "אני רואה בכל יום איזה דברים נוראים נעשים לילדים. יש לך שתי בנות קטנות ויפהפיות. לא הייתי רוצה שמשהו יקרה להן."
הוא פתח את הדלת ויצא אל הבוקר הקיצי בלי להוסיף מילה, והשאיר את אלי בוהה אחריו בפחד משתאה שהלם בה בגלים קבועים ובלתי מתפשרים.
