סיפוריה של אסתר אייזן, המכונסים כאן ומצטרפים לכדי רומן אחד, משחזרים תמונות וחוויות מקורותיה בשנים 1938-1949, באירופה של מלחמת העולם השנייה. בתחילת הספר היא חולקת עם משפחתה חיים חסרי דאגות בנופי כפר ועיר בפולניה, ובהמשכו מתוארת הטלטלה שעברו חייה בשואה: השהייה בגטו ובמחנות הריכוז, שבם איבדה את כל משפחתה הקרובה, ונס שרידתה והצלתה שלה עצמה. הנדודים בין מחנות העקורים בגרמניה, עד עלייתה ארצה והשתלבותה בה, ממלאים את חלקו האחרון של הרומן.בסיפורים שזורים תיאורים שעיקרם המרקם האנושי והחווייתי שהכיל עולמה של המחברת בשנים אלו, ויש בהם כדי לתת הסבר מסוים לאופן שרידתם של יחידים בתופת השואה.למעלה מיובל שנים חלף בטרם עלה ביד המחברת לשוב אל זיכרונות אלו כדי להעלותם על הכתב, והריחוק שנתקבל משמש כעדשה המאפשרת לה תובנות חדשות כלפי הדמויות שפעלו בסביבתה באותן שנים נוראות. ²²² “…זהו סיפור מיוחד המשלב את אמנות הספרות עם סיפור נורא, ונדיר למצוא שילוב בין סיפורי השואה לבין יכולת אמנותית-ספרותית, המעבירה לקורא את עצמת הכאב, האבסורד והזעזוע מבלי לסחוב אותו לתיאורים דוקומנטריים מפורטים מדי”.(ארז ביטון, משורר ועורך)