רגב סיים את דבריו בעודו חודר לתוכי ומלהט בבשרי, שפתי יונקות את שלו. 'הדולפין הנו סוג של לויתן', ואני חשה בקריאתו המתמזגת בשלי, 'צניניות הענבר' וצבעיו של רגב מתפשטים בדמי: 'את לא תהיי מסרקן', וגופי הפך לממשי, אמיתי, חש ומרוגש. רגב נאנק בתוכי, מרעיד את כל כותלי רחמי וצבע הענבר זהר וקרן מעורי. עוד הדיפה של רגב וכולי סגול, ירוק, אדום וכחול. צבעים. צבעים בעיניי, ואני, נושמת את ריח המים, רואה את צבעי הרקיע ואת השחר המפציע בהעתק נשימתי. חשתי את הרעד המתנפץ בתהומות בטני, לופת את חזי ומגיח מפי בקריאת הבלנה השחורה הדואה בשמחה, גאווה, והנאה על עצם היותה.