בספר מוצג הארבה כאחת מתופעות הטבע המשמעותיות ביותר בחיי האדם בתקופה הקדומה. לבד מהיותו גורם המזיק לחקלאות, נחשב הארבה בעולם הקדום למאכל תאווה, ובשנות רעב שימש כמזון בסיסי, זמין וזול. מחקר זה הוא רב-תחומי, ייחודי מסוגו. הוא כולל תיאור מיני החגבים הטהורים שנזכרו בתורה (ויקרא יא כא-כב), וסקירת תפוצתם מבחינה ביולוגית והשפעתה האקולוגית תוך הארה של היבטים היסטוריים, הלכתיים, סוציולוגיים, ופולקלוריסטיים. מוצגות כאן עדויות היסטוריות לאכילת הארבה הכשר בקהילות ישראל השונות לתפוצותיהן. כמו כן מוקדש דיון נרחב לפן הגאו-תרבותי והשפעתו על נוהגי האכילה ועל הפסיקה ההלכתית, הן בקהילות אשכנז ופרובנס והן בקהילות שהיו תחת השפעת התרבות הערבית.