“כשהייתי ילד היו לי המון ספרים בבית ביניהם היו גם את "שני רעים יצאו לדרך" וגם את "אי הילדים" אהבתי אותם מאוד. את שניהם קראתי פעמים רבות ובשניהם היו מעורבות ימימה טשרנוביץ (הראשון נכתב על ידה ) ומירה לובה. "אי הילדים" נכתב אמנם במקור בגרמנית בידי מירה לובה אבל שוכתב או תורגם ע"י ימימה טשרנוביץ. מירה לובה גם ציירה את האיורים בשניהם. על כל פנים כילד מבחינתי שני הספרים נכתבו בידי אותה סופרת אהובה ... מאוחר יותר גם קראתי את "שמונה בעקבות אחד" ואת "אחד משלנו" שהצליחו אז מאוד. כך שלא מזמן כשנתקלתי בספר הנ"ל שמכיל יומני ילדות ונעורים של טשרנוביץ עניין אותי מאוד לקרוא אותו... ימימה טשרנוביץ אבידר נולדה בקייב שבה למדה בבית ספר עברי (תופעה מופלאה בעיניי) ושם גם מתחילים היומנים שלה. מאוד מעניין לקרוא את מה שכתבה כילדה שם על סבל היהודים בעיר בעקבות הפרעות של אותה תקופה (בזמן מלחמת האזרחים ברוסיה של אחרי מהפכת אוקטובר) ונוגע ללב לקרוא על רצונה כבר אז לעלות לארץ.
בדרך לא דרך הצליחה משפחתה לעלות לארץ בתחילת שנות העשרים של המאה הקודמת.
ואז היא שוב כותבת ביומניה כילדה וכנערה והפעם כבר בארץ החדשה שהיה לה קל להתאקלם בה בגלל ידיעת השפה...
מאוד עניין אותי לקרוא את סגנון העברית של התקופה. העברית כשפה חיה ובועטת עברה מאז שינויים רבים. לדוגמה, המסיבות של פעם נקראו "נשפים" כל מסיבה נקראת אצלה "נשף". כשהיא רוצה לומר למשל בת שבע-עשרה היא כותבת בת שבע-עשרי... וכך הלאה. היא מספרת על טיולים רבים שהשתתפה בהם בכל רחבי הארץ.
דרך היומנים אנו מקבלים הדים של מאורעות התקופה וטשרנוביץ מתגלה כילדה אכפתית וקשובה למה שקורה. דווקא הפרטים הקטנים מאוד מעניינים מבחינתי למשל כשהיא מספרת על המקומות השונים שבהם גרה משפחתה בארץ. בתחילה גרה המשפחה בירושלים ומאוחר יותר בשל עבודתו של האב שהיה עיתונאי ועסקן ציוני, הם עברו לתל אביב. יחסית לאותן תקופות קשות של שנות העשרים ותחילת השלושים הם חיו ברמת חיים גבוהה; אביה למשל היה נוסע לחו"ל לעתים קרובות עקב עבודתו ( למרות שפה ושם היא מספרת על תקופות של מחסור.) למשל בהיותה נערה היא ליוותה את אימה החולה לצרפת שבה קיבלה טיפול רפואי... (עניין שמשפחה ענייה אז יכלה רק לחלום עליו...)
את חינוכה הגבוה היא גם עשתה בגרמניה שאליה נסעה ללימודים בסוף שנות העשרים.
על כל הדברים הללו וגם על חבריה ואנשים שהכירה היא כותבת ליומנה בגילוי לב. אותי עניין מאוד להבין את האווירה שבה חיו באותם ימים והספר מהווה מקור ראשוני מצוין לשם כך. בקיצור אולי אינני אובייקטיבי אבל לדעתי הספר מרתק ביותר ויש גם תוספות של צילומים וקטעים ביוגראפיים נוספים שנכתבו על ידי בני משפחתה – קטעים שמשלימים את התמונה...”