אורית גרוס כותבת פרוזה צלולה, מרובת הפתעות, על עניינים שאינם צלולים כלל וכלל. סגנונה מאופק, נאמן לסערות המטלטלות את הגיבורים אבל שולט בהם, שואף להבעה שקופה של העמום. גיבורי סיפוריה בני גילים שונים, עיסוקים שונים ורמות תודעה שונות. הם חיים את עולמם הפנימי המורכב בגבול שבין המציאותי, המדומה (החזק לעתים מן המציאותי) והסמלי (שפעמים חזק משניהם). הפינות ההזויות והלא מוארות של הנפש, המוזר והמודחק המקנן בה - כל אלה נתפסים כחלק טבעי וחיוני שלה. אולם כדי לשמור על האמת שלה ועל מסתריה הנפש נאלצת ללבוש מסכות שונות, ויש שתחלואיה מתחפשים לתחלואי הגוף. טקסים פרטיים, חלופיים למציאות, מאפשרים לה מימוש סמלי של ההזוי או מילוי של ההיעדר. חייה הסמויים מן העין מתרחשים על רקע היום - יומי והשגרתי ובתוך המסגרות החברתיות המקובלות. שם היא אורבת 'מאחורי הגב', תובעת את עלבונה, עורגת לחרוג מן הגבולות שנקבעו לה או שואפת לרפא את פצעיה. אורית גרוס היא מספרת שדומה כי אין לטעות בכוח התבוננותה החד בנפש האדם. שכן הנפש, אותו אי נסתר ובודד המוקף חושך וערפל, היא הגיבורה האמיתית של סיפוריה. העולם הנפשי המוזר והיום - יומי כאחד מגיע אל הקורא דרך סיפור המעשה, שיש לו מרכז כובד רגשי, מבני ומטפורי. המספרת ממחישה תהליכים ומצבי נפש שאין להם דמות וצורה בצורת גילוייהם החיצוניים, שראשיתם לא אחת בתגובת הגוף. היא רוחשת כבוד רב למסתורין האופף את ההתנהגות המוזרה לעין המתבוננת מן החוץ. אולי משום כך היא ממעטת לפרש את עולמן של הדמויות. אורית גרוס מעניקה לקורא מפתה אל מרתף הנפש אבל מותירה לתכניו לדבר בעד עצמם. דוד וינפלד