“http://dannyorbach.com/2015/08/02/%D7%91%D7%97%D7%96%D7%A8%D7%94-%D7%9C%D7%95%D7%99%D7%99%D7%98%D7%A0%D7%90%D7%9D-%D7%98%D7%95%D7%A8-%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%97-%D7%9E%D7%90%D7%AA-%D7%92%D7%9C-%D7%A4%D7%A8%D7%9C/

"כדי לראות ולשמוע מה קורה, עליך להיות על הקרקע עם חייליך. כדי להחליט ולפעול נכון, עליך לספוג מידע ממקור ראשון" (תפיסתו של סא"ל הארולד "האל" מור את הפיקוד הקרבי, עמוד 60).

מאז מלחמת וייטנאם לבשו רבים מן העימותים הצבאיים אופי של לחימת צבא מודרני עתיר טכנולוגיה כנגד צבאות גרילה פזורים המנצלים את השטח והאוכלוסייה לטובתם ופועלים בשיטות לוחמה זעירה. כך לחמו האמריקנים באפגניסטן, הרוסים בצ'צ'ניה (ובאפגניסטן). גם צה"ל, מאז מלחמת של"ג, מצא עצמו נתון במלחמות שכאלו. נוכח העובדה כי כאלה יהיו, ככל הנראה גם פני עימותי העתיד יש מה ללמוד מן הניסיון האמריקני בווייטנאם, שכן ברמה הטקטית הצליחו כוחות צבא ארה"ב לנצח כמעט בכל מפגש.

הספר "חיילים היינו וצעירים" (הוצאת צה"ל/ פו"ם – המכון לחקר הטקטיקה והפעלת הכוח, 2006) מאת גנרל הארולד "האל" מור וג'וסף ל' גאלוויי, מתאר מפגש שכזה, בין כוח אמריקני, קל ונייד שפועל בעומק, לבין כוחות עדיפים מצפון וייטנאם. הקרב שהתרחש בעמק יא-דראנג בנובמבר 1965 היה למעשה העימות הראשון בין צבא ארצות הברית לצבא צפון וייטנאם וללוחמים הלא-סדירים של הוייטקונג. בעוד שמור לחם בקרב כמג"ד היה שותפו לכתיבת הספר, גאלוויי, עיתונאי שסופח לגדוד בעת הקרב והפך לחברו. התוצאה מאירת עיניים ומלמדת בהקשר לחשיבות הניידות בשדה הקרב המודרני, בדגש על הלחימה בתוואי הררי, ועל חשיבות הקרב המשולב והסיוע האווירי.

סא"ל "האל" מור, קצין לא שגרתי כפי שהוא מעיד על עצמו, שאף לפיקוד קרבי לאורך כל שירותו בצבא כלוחם ומפקד ביחידות צנחנים וחיל רגלים. בשנת 1964 מונה מור למפקד הגדוד ה-1 בריגמנט ה-7 שבאוגדת הפרשים המוטסת הראשונה שעיקר כוחה בשילוב שבין מסוקי סער לחיל רגלים קל ונייד בביצוע מבצעי איגוף אנכי. "ביום שני, 29 ביוני, בדיוק במועד שנקבע, קיבלתי פיקוד על הגדוד. הייתי בן 42 בוגר ווסט-פוינט מחזור 1945, לאחר 19 שנות שירות, כולל תקופת לחימה בת 14 חודש בקוריאה. בשיחת הפתיחה הקצרה שלי עם החיילים, אמרתי להם כי זהו גדוד טוב, אבל נעשה אותו טוב יותר. "אני אעשה את המיטב", אמרתי לחיילי, ו"אני מצפה מכל אחד מכם שיעשה את אותו הדבר"" (עמוד 38).

מור אימן את גדודו, הכשיר אותו לקרב והוביל אותו לקרב במתחם "קרני רנטגן" (LZ X-Ray) בווייטנאם. הגדוד בפיקודו נשלח למשימת "חפש והשמד", שבה היה על החיילים לנחות ביעד עליו היתה התרעה כי מתקיימת בו נוכחות אויב, לאתרו ולהשמידו. ביעד, כך נתברר מאוחר יותר, התמקמה חטיבת חי"ר מצבא צפון וייטנאם בת כ-4,000 חיילים.

הגדוד ביצע נחיתת סער ביעד ומצא עצמו עד מהרה נתון בקרב קשה, כפי שהגדיר את המצב מפקד הגדוד האל מור, "היינו נעולים על טקטיקה של קרב פראי, של תנועה ואש, של קרב הישרדות שבו רק צד אחד מנצח. למפקד בקרב יש שלושה אמצעים כדי להשפיע על הלחימה: אש סיוע – הנוחתת כאן ועכשיו כמבול; נוכחות המפקד בשדה הקרב; השימוש בעתודות והפעלתן" (עמוד 134). ניצחונו של הגדוד בקרב, נוכח עדיפות הכוח הצפון וייטנאמי, הופכת את הקריאה בספר למרתקת.

אפיזודה משעשעת שהתרחשה לאחר הקרב תפסה את תשומת לבי, כאשר המג"ד מור, מיוזע ומטונף כפי שרק מי שלחם מספר ימים עשוי להיות, ושניים מחבריו לנשק נכנסו למועדון הקצינים במטרה לשתות לחיי חבריהם ופקודיהם שנפלו. המוזג, בשל הופעתם הלא תקינה בלשון המעטה, סירב לשרת אותם. "אז, הניח מור את ה-M-16 שלו על הדלפק. קרנדל ומילס הלכו בעקבותיו, שלפו את אקדחי ה-38 שלהם, והניחו אותם לצידו, ואז מור אמר: 'יש לך בדיוק 30 שניות להניח את המשקאות שלנו על הבר, או שאני הולך לנקות את הבית'. המוזג התעשת, בחר בדרך הנכונה ומזג את המשקאות" (עמוד 227). או אז הגיע לסיומו הקרב על מתחם "קרני רנטגן".

צנחנים מגדוד 890, בתעלת מגן עם טנק-חילוץ תקוע. 1973.צנחנים מגדוד 890, בתעלת מגן עם טנק-חילוץ תקוע. 1973.
הקורא הישראלי לא יכול להימנע מן ההשוואה עם קרב החווה הסינית. בעוד שב-1965 גדוד חי"ר אמריקני מובחר שלחם בעומק הצליח להפוך את הקערה על פיה ולהביס כוחות אויב עדיפים, הרי שב-1973 הוטס גדוד הצנחנים 890 במסוקים במטרה לטהר את ציר טרטור מציידי טנקים ונקלע למתחם חטיבתי (אם לא למעלה מזה). אף שאין להטיל דופי בגבורת המפקדים והלוחמים, הרי שהצנחנים לא מימשו את השילוב ההכרחי כל כך של החי"ר עם חיל האוויר והסיוע הארטילרי, ונחלצו בעור שיניהם, מבלי לבצע את המשימה. הטענה, הנכונה חלקית, כי בלחימתו סייע הגדוד למאמץ ההטעיה ומנע מן הצבא המצרי לזהות את מאמץ הצליחה אין בה בכדי לנחם.

במהדורה העברית שבידי מופיעה הקדמה מאת מאת אל"מ ירון פינקלמן, שפיקד בשעתו על חטיבת הצנחנים בה אני משרת במילואים, לחיילי ומפקדי החטיבה. בהקדמה מציג פיקלמן את מורכבות הלחימה בעומק. "מחד, הצורך בשיתוף פעולה רב-זרועי, המסה הקרבית החסרה, העובדה כי האויב נמצא בכל היקף הכוח הפועל בעומק ובשלל טווחים, הקשיים בניוד לאחר הנחיתה וכן בקושי לפעול ברציפות ובהמשכיות לאורך זמן. ומאידך, המענה: כוחות נבחרים בעלי כשירויות בסיס גבוהות במיוחד, יכולת מבצעית גבוהה הנשענת על כושר גופני ולחימתי גבוה, לכידות היחידה, שיתוף פעולה עם כוחות אוויר וסיוע אחר ומעל לכל, המענה בדמות איכות המפקדים ואופן פיקודם. פיקוד משימה המתבצע מלפנים" (עמוד 9).

תרגום הספר נהיר ובהיר. המחברים הוציאו מתחת ידם ספר שכתוב למופת ונקרא, אף שמדובר בספר עיון, בנשימה עצורה. הקרב היה לחלק מן המורשת של הכוחות המוטסים האמריקניים והספר אודותיו הפך לקריאת חובה בעבור קציני החי"ר של הצבא האמריקני. מומלץ בחום רב ללוחמי ומפקדי צה"ל, בדגש על חיל הרגלים, לחובבי מדע המדינה וההיסטוריה הצבאית. יש מה ללמוד!”