“הספר "חשופים למוות" (הוצאת עם הספר, 1969) שכתב איתן הרלב מתיימר להציג את סיפורה של היחידה הצבאית הנועזת ביותר בתולדות הלחימה, יחידה מובחרת של מתנדבים שהקים המנהיג המונגולי ג'ינגיס חאן בסמוך לשנת 1200 לספירה. 

בהקדמה לספר כתב שמעון פרס כי "איתן הרלב ניסה בפרקים מעטים אלה, להוציא ערמונים של תבונה מהאש הגדולה שהדליקו המונגולים. אש שהפתילה המרכזית והמסתורית ביותר שלה נרקמה על ידי הלוחם העשוי ללא חת – יאסוטאי – שג׳ינגיס חאן אמר עליו שאינו "מרגיש חום או קור", ש"כל חץ שלו פוגע במטרה" ו"שהוא מנצח כלאחר־יד, כאילו כל המתרחש סביבו לא איכפת לו". לוחם ש"מעדיף למות מאשר להמית, אולם המוות כאילו מתחמק ממנו". יאסוטאי שעמד בראש ארבעים לוחמים מובחרים – ה"מנגודאי"– ושהשכיל בכוח החדרת הנאמנות והמשמעת, הכושר האישי ואומץ הלב המוחלט, לחדור ישר ללבו של האויב, לשבש את מערכותיו, להביך את מבנהו, לקטול את מנהיגיו ולחזור כעטורי נצחון בלי להתחשב כלל ביחסי הכוחות האוביקטיביים" (עמוד 6).

המחבר כתב כי לאחר הצלחת כוח מתנדבים שהקריב עצמו למען הצלת עיקר הצבא המונוגלי, החליט טמוד׳ין, הוא ג’ינגיס חאן, על "הקמת יחידות מתנדבים על בסיס נכונות להקרבה, יחידות בעלות כושר מבצעי שאין כדוגמתו בעולם" (עמוד 14).

על הלוחם יאסוטאי הטיל ג’ינגיס חאן את הקמת המנגודאי, יחידת העלית המובחרת. "יאסוטאי הגיע לצבא המוגולי בהיותו נער והצטרף לאחת מיחידות המתנדבים. הוא הצטיין במספר קרבות וג'ינגיס חאן מינה אותו כקצין והטיל עליו משימות מיוחדות של חדירות עמוקות לשטחי האויב" (עמוד 21).

בכל אחת מאוגדות הצבא המונגולי הוקם גדוד מנגודאי (לעתים יותר מגדוד אחד). יאסוטאי הפך לקצין למשימות מיוחדות. המחבר הדגים כיצד לצד אומץ הלב והתעוזה ידעו ג'ינגיס חאן ופקודו, יאסוטאי, את אמנות המידה הנכונה של הפעלת הכוח, לעתים אתגר מבצעי חייב את הפעלתה של אוגדה, לעתים יחידת קומנדו שתבצע פשיטה נועזת, ולעתים כוח קטן, באופן מסווה ומחופש ("מסוערב" כפי שהדבר מכונה בצה"ל). הכל בהתאם לצורך. אין טעם בהפעלת פטיש כבד היכן שנדרשת דקירת סיכה.

סימן ההיכר של אנשי המנגודאי "היה חשיפת הראש; הם הורידו לפני הקרב את כובעי העור העבים, ששימשו ללוחמים המונגוליים מגן לא רק מפני הקור אלא גם מפני נשק האויב, על מנת להיות חשופים למוות" (עמוד 21).

לצד התעוזה שהפגינו יאסוטאי ומפקדים אחרים בצבא המונגולי, חשוב לציין שגם מפקד הצבא כולו, ג'ינגיס חאן, הקפיד לפקד על הכוחות מהחזית. באחד הקרבות "ג'ינגיס חאן נטל בעצמו את הפיקוד על המנגודאי והוביל אותו בהסתערות על העיר. אנשי המנגודאי כיסו את עצמם בעורות ובפרוות לשם הגנה נגד האש היוונית שהומטרה עליהם ועלו על סולמות הסער הבוערים. עם החא־חאן בראש המסתערים לכד המנגודאי את החומה ופרץ לתוך העיר" (עמוד 52).

ספרו של הרלב תמציתי, כתוב בשפה צבאית, ומספר באופן מרתק פרשייה שנשכחה מתולדות ההיסטוריה הצבאית.

"חשופים למוות" (הוצאת עם הספר, 1969) מאת איתן הרלב,
66 עמודים. 
--”

“הספר "חשופים למוות" (הוצאת עם הספר, 1969) שכתב איתן הרלב מתיימר להציג את סיפורה של היחידה הצבאית הנועזת ביותר בתולדות הלחימה, יחידה מובחרת של מתנדבים שהקים המנהיג המונגולי ג'ינגיס חאן בסמוך לשנת 1200 לספירה. 

בהקדמה לספר כתב שמעון פרס כי "איתן הרלב ניסה בפרקים מעטים אלה, להוציא ערמונים של תבונה מהאש הגדולה שהדליקו המונגולים. אש שהפתילה המרכזית והמסתורית ביותר שלה נרקמה על ידי הלוחם העשוי ללא חת – יאסוטאי – שג׳ינגיס חאן אמר עליו שאינו "מרגיש חום או קור", ש"כל חץ שלו פוגע במטרה" ו"שהוא מנצח כלאחר־יד, כאילו כל המתרחש סביבו לא איכפת לו". לוחם ש"מעדיף למות מאשר להמית, אולם המוות כאילו מתחמק ממנו". יאסוטאי שעמד בראש ארבעים לוחמים מובחרים – ה"מנגודאי"– ושהשכיל בכוח החדרת הנאמנות והמשמעת, הכושר האישי ואומץ הלב המוחלט, לחדור ישר ללבו של האויב, לשבש את מערכותיו, להביך את מבנהו, לקטול את מנהיגיו ולחזור כעטורי נצחון בלי להתחשב כלל ביחסי הכוחות האוביקטיביים" (עמוד 6).

המחבר כתב כי לאחר הצלחת כוח מתנדבים שהקריב עצמו למען הצלת עיקר הצבא המונוגלי, החליט טמוד׳ין, הוא ג’ינגיס חאן, על "הקמת יחידות מתנדבים על בסיס נכונות להקרבה, יחידות בעלות כושר מבצעי שאין כדוגמתו בעולם" (עמוד 14).

על הלוחם יאסוטאי הטיל ג’ינגיס חאן את הקמת המנגודאי, יחידת העלית המובחרת. "יאסוטאי הגיע לצבא המוגולי בהיותו נער והצטרף לאחת מיחידות המתנדבים. הוא הצטיין במספר קרבות וג'ינגיס חאן מינה אותו כקצין והטיל עליו משימות מיוחדות של חדירות עמוקות לשטחי האויב" (עמוד 21).

בכל אחת מאוגדות הצבא המונגולי הוקם גדוד מנגודאי (לעתים יותר מגדוד אחד). יאסוטאי הפך לקצין למשימות מיוחדות. המחבר הדגים כיצד לצד אומץ הלב והתעוזה ידעו ג'ינגיס חאן ופקודו, יאסוטאי, את אמנות המידה הנכונה של הפעלת הכוח, לעתים אתגר מבצעי חייב את הפעלתה של אוגדה, לעתים יחידת קומנדו שתבצע פשיטה נועזת, ולעתים כוח קטן, באופן מסווה ומחופש ("מסוערב" כפי שהדבר מכונה בצה"ל). הכל בהתאם לצורך. אין טעם בהפעלת פטיש כבד היכן שנדרשת דקירת סיכה.

סימן ההיכר של אנשי המנגודאי "היה חשיפת הראש; הם הורידו לפני הקרב את כובעי העור העבים, ששימשו ללוחמים המונגוליים מגן לא רק מפני הקור אלא גם מפני נשק האויב, על מנת להיות חשופים למוות" (עמוד 21).

לצד התעוזה שהפגינו יאסוטאי ומפקדים אחרים בצבא המונגולי, חשוב לציין שגם מפקד הצבא כולו, ג'ינגיס חאן, הקפיד לפקד על הכוחות מהחזית. באחד הקרבות "ג'ינגיס חאן נטל בעצמו את הפיקוד על המנגודאי והוביל אותו בהסתערות על העיר. אנשי המנגודאי כיסו את עצמם בעורות ובפרוות לשם הגנה נגד האש היוונית שהומטרה עליהם ועלו על סולמות הסער הבוערים. עם החא־חאן בראש המסתערים לכד המנגודאי את החומה ופרץ לתוך העיר" (עמוד 52).

ספרו של הרלב תמציתי, כתוב בשפה צבאית, ומספר באופן מרתק פרשייה שנשכחה מתולדות ההיסטוריה הצבאית.

"חשופים למוות" (הוצאת עם הספר, 1969) מאת איתן הרלב,
66 עמודים. 
--”

“הספר "חשופים למוות" (הוצאת עם הספר, 1969) שכתב איתן הרלב מתיימר להציג את סיפורה של היחידה הצבאית הנועזת ביותר בתולדות הלחימה, יחידה מובחרת של מתנדבים שהקים המנהיג המונגולי ג'ינגיס חאן בסמוך לשנת 1200 לספירה. 

בהקדמה לספר כתב שמעון פרס כי "איתן הרלב ניסה בפרקים מעטים אלה, להוציא ערמונים של תבונה מהאש הגדולה שהדליקו המונגולים. אש שהפתילה המרכזית והמסתורית ביותר שלה נרקמה על ידי הלוחם העשוי ללא חת – יאסוטאי – שג׳ינגיס חאן אמר עליו שאינו "מרגיש חום או קור", ש"כל חץ שלו פוגע במטרה" ו"שהוא מנצח כלאחר־יד, כאילו כל המתרחש סביבו לא איכפת לו". לוחם ש"מעדיף למות מאשר להמית, אולם המוות כאילו מתחמק ממנו". יאסוטאי שעמד בראש ארבעים לוחמים מובחרים – ה"מנגודאי"– ושהשכיל בכוח החדרת הנאמנות והמשמעת, הכושר האישי ואומץ הלב המוחלט, לחדור ישר ללבו של האויב, לשבש את מערכותיו, להביך את מבנהו, לקטול את מנהיגיו ולחזור כעטורי נצחון בלי להתחלה כלל ביחסי הכחול האוביקטיבים" (עמוד 6). 

המחבר כתב כי לאחר הצלחת כוח מתנדבים שהקריב עצמו למען הצלת עיקר הצבא המונוגלי, החליט טמוד׳ין, הוא ג’ינגיס חאן, על "הקמת יחידות מתנדבים על בסיס נכונות להקרבה, יחידות בעלות כושר מבצעי שאין כדוגמתו בעולם" (עמוד 14). על הלוחם יאסוטאי הטיל ג’ינגיס חאן את הקמת המנגודאי, יחידת העלית המובחרת. יאסוטאי הגיע לצבא המוגולי בהיותו נער והצטרף לאחת מיחידות המתנדבים. הוא הצטיין במספר קרבות וג'ינגיס חאן מינה אותו כקצין והטיל עליו משימות מיוחדות של חדירות עמוקות לשטחי האויב" (עמוד 21).

בכל אחת מאוגדות הצבא המונגולי הוקם גדוד מנגודאי (לעתים יותר מגדוד אחד). יאסוטאי הפך לקצין למשימות מיוחדות. המחבר מדגים כיצד לצד אומץ הלב והתעוזה ידעו ג'ינגיס חאן ופקודו, יאסוטאי, את אמנות המידה הנכונה של הפעלת הכוח, לעתים אתגר מבצעי חייב את הפעלתה של אוגדה, לעתים יחידת קומנדו שתבצע פשיטה נועזת, ולעתים כוח קטן, באופן מסווה ומחופש ("מסוערב" כפי שהדבר מכונה בצה"ל). הכל בהתאם לצורך. אין טעם בהפעלת פטיש כבד היכן שנדרשת דקירת סיכה. סימן ההיכר של אנשי המנגודאי "היה חשיפת הראש; הם הורידו לפני הקרב את כובעי העור העבים, ששימשו ללוחמים המונגוליים מגן לא רק מפני הקור אלא גם מפני נשק האויב, על מנת להיות חשופים למוות" (עמוד 21).

לצד התעוזה שהפגינו יאסוטאי ומפקדים אחרים בצבא המונגולי, חשוב לציין שגם מפקד הצבא כולו, ג'ינגיס חאן, הקפיד לפקד על הכוחות מהחזית. באחד הקרבות "ג'ינגיס חאן נטל בעצמו את הפיקוד על המנגודאי והוביל אותו בהסתערות על העיר. אנשי המנגודאי כיסו את עצמם בעורות ובפרוות לשם הגנה נגד האש היוונית שהומטרה עליהם ועלו על סולמות הסער הבוערים. עם החא־חאן בראש המסתערים לכד המנגודאי את החומה ופרץ לתוך העיר" (עמוד 52).

ספרו של הרלב תמציתי, כתוב בשפה צבאית, ומספר באופן מרתק פרשייה שנשכחה מתולדות ההיסטוריה הצבאית. 

"חשופים למוות" (הוצאת עם הספר, 1969) מאת איתן הרלב,
66 עמודים.”

“הספר "חשופים למוות" (הוצאת עם הספר, 1969) שכתב איתן הרלב מתיימר להציג את סיפורה של היחידה הצבאית הנועזת ביותר בתולדות הלחימה, יחידה מובחרת של מתנדבים שהקים המנהיג המונגולי ג'ינגיס חאן בסמוך לשנת 1200 לספירה. 

בהקדמה לספר כתב שמעון פרס כי "איתן הרלב ניסה בפרקים מעטים אלה, להוציא ערמונים של תבונה מהאש הגדולה שהדליקו המונגולים. אש שהפתילה המרכזית והמסתורית ביותר שלה נרקמה על ידי הלוחם העשוי ללא חת – יאסוטאי – שג׳ינגיס חאן אמר עליו שאינו "מרגיש חום או קור", ש"כל חץ שלו פוגע במטרה" ו"שהוא מנצח כלאחר־יד, כאילו כל המתרחש סביבו לא איכפת לו". לוחם ש"מעדיף למות מאשר להמית, אולם המוות כאילו מתחמק ממנו". יאסוטאי שעמד בראש ארבעים לוחמים מובחרים – ה"מנגודאי"– ושהשכיל בכוח החדרת הנאמנות והמשמעת, הכושר האישי ואומץ הלב המוחלט, לחדור ישר ללבו של האויב, לשבש את מערכותיו, להביך את מבנהו, לקטול את מנהיגיו ולחזור כעטורי נצחון בלי להתחשב כלל ביחסי הכוחות האוביקטיביים" (עמוד 6).

המחבר כתב כי לאחר הצלחת כוח מתנדבים שהקריב עצמו למען הצלת עיקר הצבא המונוגלי, החליט טמוד׳ין, הוא ג’ינגיס חאן, על "הקמת יחידות מתנדבים על בסיס נכונות להקרבה, יחידות בעלות כושר מבצעי שאין כדוגמתו בעולם" (עמוד 14).

על הלוחם יאסוטאי הטיל ג’ינגיס חאן את הקמת המנגודאי, יחידת העלית המובחרת. "יאסוטאי הגיע לצבא המוגולי בהיותו נער והצטרף לאחת מיחידות המתנדבים. הוא הצטיין במספר קרבות וג'ינגיס חאן מינה אותו כקצין והטיל עליו משימות מיוחדות של חדירות עמוקות לשטחי האויב" (עמוד 21).

בכל אחת מאוגדות הצבא המונגולי הוקם גדוד מנגודאי (לעתים יותר מגדוד אחד). יאסוטאי הפך לקצין למשימות מיוחדות. המחבר הדגים כיצד לצד אומץ הלב והתעוזה ידעו ג'ינגיס חאן ופקודו, יאסוטאי, את אמנות המידה הנכונה של הפעלת הכוח, לעתים אתגר מבצעי חייב את הפעלתה של אוגדה, לעתים יחידת קומנדו שתבצע פשיטה נועזת, ולעתים כוח קטן, באופן מסווה ומחופש ("מסוערב" כפי שהדבר מכונה בצה"ל). הכל בהתאם לצורך. אין טעם בהפעלת פטיש כבד היכן שנדרשת דקירת סיכה.

סימן ההיכר של אנשי המנגודאי "היה חשיפת הראש; הם הורידו לפני הקרב את כובעי העור העבים, ששימשו ללוחמים המונגוליים מגן לא רק מפני הקור אלא גם מפני נשק האויב, על מנת להיות חשופים למוות" (עמוד 21).

לצד התעוזה שהפגינו יאסוטאי ומפקדים אחרים בצבא המונגולי, חשוב לציין שגם מפקד הצבא כולו, ג'ינגיס חאן, הקפיד לפקד על הכוחות מהחזית. באחד הקרבות "ג'ינגיס חאן נטל בעצמו את הפיקוד על המנגודאי והוביל אותו בהסתערות על העיר. אנשי המנגודאי כיסו את עצמם בעורות ובפרוות לשם הגנה נגד האש היוונית שהומטרה עליהם ועלו על סולמות הסער הבוערים. עם החא־חאן בראש המסתערים לכד המנגודאי את החומה ופרץ לתוך העיר" (עמוד 52).

ספרו של הרלב תמציתי, כתוב בשפה צבאית, ומספר באופן מרתק פרשייה שנשכחה מתולדות ההיסטוריה הצבאית.

"חשופים למוות" (הוצאת עם הספר, 1969) מאת איתן הרלב,
66 עמודים. 
--”