פרק 1
ספר שיתופי – פאריס של כולנו
זה ספרי השני על פאריס בתוך עשרים שנה. שבתי לפאריס בעיצומו של משבר הקורונה, מתוך אופטימיות באשר לעתיד. כשכתבתי את "רעבים בטוקיו", היה לי ברור שהספר ישרת אלפי ישראלים שינהרו ליפאן לרגל האולימפיאדה. המציאות טפחה על פני. לכתיבת הספר החדש על פאריס נרתמתי מתוך תקווה, שבניגוד לטוקיו, האולימפיאדה בפאריס תתקיים במועדה, מול ציבור צופים עצום מרחבי תבל. אני מקווה שהפעם איני טועה. וגם אם אתבדה, הרי העיסוק בפאריס הוא חוויה מסעירה תמיד.
הספר הוא תמונה של פאריס היום. תמונה המשקפת אלפים, שמא רבבות שינויים קטנים וגדולים שהתרחשו בה מאז שראה אור ספרי הקודם. עדכון הספר במהלך הקורונה, וניפוי מאות מקומות שאינם קיימים עוד, עוררו תחושה קשה של סקירת מצב אחרי מלחמה או אסון טבע. אבל פאריס ממשיכה לחיות את חייה במלוא התנופה.
אחרי משבר הקורונה, משבר האנרגיה. הכל יתייקר.
כמו בכל ספרי, אני מתאר תמונה סובייקטיבית. מבחינתי, השינויים הנוקבים ביותר שהתרחשו בפאריס בשנים האחרונות הם הדלקה בנוטר דאם, שרק בנס לא החריבה אותה כמעט כליל, והקורונה. צרפת התגייסה בנחישות ובמיומנות לשקם את אחד מסמליה החזקים ביותר. כשספר זה יראה אור, נוטר דאם עדיין תהיה בשיפוצים. אשר לקורונה, אחרי סגרים הרסניים, פאריס לומדת לחיות בצל המגפה. בתחושת רווחה על כך שאין סגר, אבל בחשש ובזהירות שמא יתחדש. והתיירים שוב נוהרים.
בפרק 2, "ידידותי למשתמש", אני מפרסם עצות שיקלו עליכן ועליכם הן את השימוש בספר, הן את ההתמצאות בפאריס. ויפנו אתכם אל פרק 39 "מפתחות העיר" ואל נספחי מסעדות מומלצות ומוזיאונים.
הייתי פאריסאי, ישראלי, זר בצרפת. חייתי שנים ארוכות בצרפת בכלל ובפאריס בפרט. ואז חזרתי לחיות בתל אביב. ואף-על-פי-כן אני פאריסאי. כי להיות פאריסאי, זה להיות אזרח העולם, אין צורך להיות צרפתי לשם כך: פאריס היא של כולנו. כשכתבתי מילים אלו בפתח ספרי הקודם, הייתי ישראלי בלבד. אבל מאז מאי 2019 אני גם צרפתי. איני יודע איך עובדה זו, שאינה מנהלתית גרידא, אלא בעיקר עדות להכרה של צרפת בפועלי, תשפיע על חוויית-פאריס שלי לעומת העבר. אלא שהיום, במקביל, אני פחות פאריסאי מאשר לפני עשרים שנה. יותר פרובאנסאלי, אולי. חמישה ספרים על פרובאנס בעשרים-ושלוש שנים, אחד מהם בצרפתית, מותירים חותם עמוק.
ספר חדש וכה מקיף אינו יכול אלא להסתמך על קודמו. הרי לא אמציא מחדש את פאריס שלי. לא אשכתב את ההיסטוריה: איני עובד אצל סטאלין. ספרי הראשון התבסס על היכרות של עשרות שנים עם העיר ועם רוחה. הוא גובש לאורך זמן. ביקור אחר ביקור, והם היו רבים מאוד, הוספתי רבדים, תגליות וחוויות. חלקים בספר נשארו תקפים גם עשרים שנה אחרי שנכתבו ויישארו נכונים לאורך זמן.
השינויים המהותיים ביותר הם בגסטרונומיה, המתוארים בפרק 4 ולכל אורך הספר. מהפכה של ממש. עשרות אחוזים מהמסעדות שצוינו בספר הקודם, נעלמו. רבות עקב הסגר השני, שמוטט אינספור עסקים. במרבית המסעדות ששרדו, התחלף השף.
כל תוכנו של הספר נבדק לפרטי פרטים והוכנסו בו אינספור עדכונים. התכתבתי עם גופים רבים כדי להשיג את המידע העדכני ביותר. העדכונים האחרונים הם מתחילת מארס 2023: חידושיו של מדריך מישלן 2023. מבחינת המסעדות שבספר, הכוכב השלישי האבוד של גי סאבואה, וסגירת Abri המכוכבת. במוזיאונים רבים התחוללו תמורות משמעותיות.
איני כותב ספרים דו-ממדיים, רק כאן ועכשיו. לכל אורך הספר, אני מספר גם על העבר. הקרוב, שלי, בעיר, הקרוב והרחוק, של פאריס. וקצת גם על העתיד, זה הידוע לי כרגע.
החידוש המהותי בספר לעומת ספרי הקודמים הוא השיתוף. למעשה, גם בספרי "רעבים בטוקיו" נכללו תרומות-תוכן משמעותיות של חמישה אנשים. אבל בקנה-מידה מצומצם, יחסית. הפעם, פניתי לעשרות גברים ונשים, מחציתם חברים מהפייסבוק, אוהבי פאריס בישראל, ושנוסעים אליה כי העיר אהובה עליהם וחסרה להם. פניתי גם לפאריסאים ופאריסאיות. הצעתי שיתרמו לספר המלצות, מידע אישי וחוויות. המלצה על מסעדה או כל סוג אחר של אתר קולינרי, על פינת-חמד, סיור ברובע זה או אחר, המלצה על מוזיאון, פסל, גינה. המלצות מעשיות גם. חלקם שיתפו חוויות פרטיות, מקוריות. ההיענות הייתה יוצאת-דופן.
לכל אחת ואחד פאריס משלה ומשלו. לכל אחת ואחד תחומי התעניינות שונים, דגשים אחרים, רגישויות וזוויות-ראייה ייחודיות. עניינו אותי התרשמויות שונות משלי מאתרים מסוגים שונים שאני מכיר היטב. אבל כולן וכולם, לא פלא, אוהבי אוכל טוב.
כמעט כל 18 חודשי הכתיבה והעריכה, הרגשתי כמי שמשלים פאזל מורכב בעזרת מאות הדיווחים וההמלצות שזרמו.
על כן נקרא הספר "פאריס של כולנו". ערכתי את כל ההמלצות, אבל לא פעם הותרתי סממנים של סגנונות אישיים, דיבוריים יותר מסגנון כתיבתי.
תודתי העמוקה נתונה להן ולהם על כי העשירו עד מאוד את הספר:
שירה אבנרי, "אוהבת את החיים הטובים בכלל, טיולים קולינריים משולבים באהבת האמנות והטבע."
רפי אהרונוביץ', "מר בשר", "אמן של בשרים ומילים, כותב על קולינריה כבר שלושה עשורים, מתחבא מ-1998 מאחורי הדלפק של 'ידע בשרים'."
אלי איצקין, "אחרי שנים בתפקידים בכירים בשטראוס, עקרתי עם רונית זוגתי לאמסטרדם. משלבים את אהבתנו ליין ואוכל, בעיקר של צרפת, איטליה, ספרד, פורטוגל".
קרן אלנקווה, "אחות טיפול נמרץ זה 30 שנה ותריאתלטית. תחביבי הם קולינריה צרפתית ועולמית, ויין".
רויטל ברגר שלומן, בפאריס מ-2010, מחנכת, מורה לשפות ומשוררת. ספר שיריה הראשון, הדו-לשוני, ראה אור ב-2022. אוהבת לאכול, לטעום ולהכיר תרבויות חדשות.
Pierre Gagnaire, חבר, שף בעל *** מישלן.
עליזה גוטמן, "אמנית, ציירת ורומנטיקנית חובבת אדם וספר - והכל בא לידי ביטוי באהבה הגדולה שלי לפאריס, היפה בתבל" - עליזה העשירה את הספר בציוריה ובצילומיה.
רונית גיסקי, "אקדמאית הרפתקנית. שבחרה להסתובב בעולם עם מצלמה זעירה ולהביט, ולהביט, ולהביט". רונית העשירה את הספר בצילומיה הנהדרים.
אלדד גת, "לשעבר נספח מסחרי בשגרירות ישראל בפאריס".
עדנה דגון, "פאריסאית, מזה שלושים שנה מסייעת לתרגום ולהפצת הספרות הישראלית בצרפת, כולל סלון הספרים הבינלאומי בפאריס".
גלי דקל ואריה רפאלי הם "חברים טובים ושותפים לכתיבה שהכירו בלימודי התסריטאות. גלי ד"ר לפיזיקה, אריה מהנדס וגולפאי. מחוברים אל פאריס בנפשם, מבקרים בה כמה שיותר ומגדירים את הביקורים בה כפסגות השנה".
רן ורדי, גסטרונום מושבע ותאב תגליות המכיר את המטבח הצרפתי לפני ולפנים. צלם מחונן. עורך סיורים גסטרונומיים מושקעים בפאריס, בעלי האתר והערכה האינטרנטית לסיורים גסטרונומיים עצמאיים https://hungryparis.com/reommendations-kit רן העמיד לרשותי צילומים מקצועיים, הן של פאריס הן של גסטרונומיה.
צבי חזנוב, "אוהב פאריס מושבע, בעלי האתר 'פרנקופילים אנונימיים', שנוסד והתפתח מתוך אהבה אין סופית לפאריס, והוא גדוש המלצות, מסלולי טיול ומידע על תרבות צרפת".
עדה יורמן, "מרצה לקרימינולוגיה באוניברסיטת בר אילן, מרצה-אורחת באוניברסיטת פריס 8. גרה בתל אביב ותמיד מתגעגעת לפריס".
שלמה יצחקי, "תמצית האושר האנושי: לבקר באורסה, לקנות ממול בבולאנז'רי גוסלן כריך פריך ולאכול אותו על גדות הסן".
יחיעם כהן, "עורך-דין הייטק, אוהב אוכל, מוזיקה ויין, ובמיוחד את מסעדות צרפת".
אורנה ליברמן, "בצרפת מ-1977, דוקטור לספרות צרפתית, מחברת ספר על לשון התנ"ך. התרבות הצרפתית תופסת מקום נכבד בחיי ובכתיבתי".
אלישע לנואל, חבר ותיק, הכרנו בפאריס ב-1966, ועדיין נפגשים לאכול ולשתות יין טוב.
מאריז מאס, חברה ותיקה, לשעבר מנהלת התקשורת של אגודת רלה-א-שאטו, בעלת משרד עצמאי בפאריס.
נתי מורל, "אשת מחשבים שאוהבת לבשל, לאכול טוב, גלגלים (אופנועים, מכוניות), לקרוא, לטייל בעולם כמה שיותר. גם בתי שבניו יורק עוסקת באוכל. גרה במרכז תל אביב בבית בו נולדתי".
אריאל וענת מיוחס, פודי'ס מושבעים, חובקי עולם, עם אהבה עזה למטבחי יפאן וצרפת. נתי גם שלחה לי צילומים מכמה מסעדות-צמרת שסעדו בהן.
רמי נוידרפר, פרנקופיל, מתל אביב. שגם שיתף אותי בתמונות מעניינות שצילם לאחרונה בפאריס.
עמיקם נוריאל, "שופט יין בינלאומי. עד כה 62 ביקורים בצרפת, חובב מסעדות מכוכבות, מחבר 'מסעותיי המפרכים במסעדות מישלן', אוהב את התרבות הצרפתית". עמיקם גם שיתף אותי בצילומים ממסעדות-צמרת.
Guy Savoy, שף בעל ** מישלן (ממארס 2023) וידיד ותיק.
רונן סאס, "חובב אומנות ותרבות צרפת, בעיקר האומנות הדקורטיבית מהמאה ה-18. עד כדי כך שיצרתי לי בית בסגנון האוטלים הפריסאים מהמאה ה-18 – ששמו אוטל ויולט".
גולן פלג פדידה, "ד"ר למדעי ההתנהגות וחינוך. מרצה ומנחה קבוצות. גרתי תקופה קצרה בפאריס ויש לי בה משפחה ענפה. מבשל מאז ומתמיד. רוחש אהבה עזה לתרבות צרפת ולאוכל שלה". גולן גם שיתף אותי בצילומי אוכל.
אידה צ'וקבדור, "אוהבת להכיר נופים, אנשים ותרבויות. רואה בטעימות של אוכל חלק בלתי נפרד מהכרת התרבות".
סיגל קולטון וליאור לוי, היא צלמת מקצועית שגם העשירה את הספר בצילומים נהדרים, הוא איש הייטק, "הורים גאים לשלושה כלבים ושבעה חתולים, תל אביבים לשעבר שחיים בכפר, אוהבים טיולים בכלל וטיולי קולינריה בפרט. יין טוב ושפים מפתיעים תמיד עושים לנו טוב על הלב."
נירה קידר, "פאריס היא השראה, היא האדרנלין, היא סם החיים שלי".
דוד קישקה, גסטרונום ויזם בתחומי הקולינריה, נטוע עמוק בתרבות הצרפתית, יו"ר העמותה הישראלית לתרבות קולינרית. קישקה גם שיתף אותי בצילומי אוכל.
עמית רופא, חי בפאריז זה 25 שנה ועדיין מגלה בה דברים חדשים, מדריך תיירים בעברית, צרפתית ואנגלית תחת המותג gofroggy.fr. עמית גם שיתף אותי בתמונות מבלוויל.
נילי הררי ואריה שגיא, "פריס העיר האהובה עלינו בעולם וצרפת אחת המדינות בה אנו נהנים מאוד לטייל. בתחילה הלכנו למסעדות מכוכבות, בהמשך למדנו להעריך מסעדות פשוטות, ובשנים האחרונות סצנת הביסטרונומיה כבשה את ליבנו". אריה שיתף אותי בצילומי גסטרונומיה לרוב.
תום שטיבר, "מדריכת טיולים בפאריס וחובבת קולינריה. חיה בפאריס מאז 2014". תום גם שיתפה אותי בצילומי אוכל.
רותי שמעוני, "חוקרת ומומחית לתרבות צרפת, בעלת עיטור כבוד מטעם ממשלת צרפת". שיתפה אותי בצילומים מהמאגר הפאריסאי שלה.
עדנה שמש, סופרת, מתרגמת ומבקרת, זוכת תכנית הכתיבה הסינית בשנחאי (2016). ספריה, בהם "דיונות החול של פריז", ראו אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד. ספרה החמישי, "אישה רגישה", יראה אור השנה.
רני שפירא, "פודי ואספן יין אובססיבי. מחפש את חומרי הגלם המקומיים ברחבי תבל. מומחה לאפריקה".
גולן שרמן, "מדריך טיולים ומומחה לתאילנד, צלם וחובב אוכל מושבע, מצלם ומסקר מסעדות, מנות ואוכל רחוב בארץ ובעולם, מדוכני רחוב ועד שלושה כוכבי מישלן". גולן גם העמיד לרשותי אוצר בלום של צילומים, בעיקר גסטרונומיים.
יואל תמנליס, איש תרבות מובהק, צלם מחונן, המתעד הבלתי-נלאה של פינות החמד בפאריס. הוא בעל תואר אמן בשחמט, ספג את אהבת צרפת בבית הוריו. מכין מחקר על סבא-רבא שלו אז'ן בלו, יוצק הפסלים הפאריסאי הנודע וידידה של קאמי קלודל. יואל העמיד לרשותי אוצר בלום של צילומים נהדרים אשר בדף הפייסבוק המקצועי שלו, "פריז דרך הזום".
עוד נזכרים/ות בספר זהבית גוטפריד, אבנר טראוב, עופר לב, עפרה לוסטיגמן, לאה ליאור, עופר מעיין, ריבה ספורטא, אבישג קופמן-טורק, שולה קיסרי, עידית שני-אדום. והצייר אבי דולב (דג'לובסקי) שתרם ציור של בראסנס וציור של ברל.
על התמונות
בספר זה החלטתי, מטעמים אסתטיים, לפרסם צילומים גם בשחור לבן, ללא שיוך למקום מסוים בעיר. צילומי הגסטרונומיה הם כמובן בצבע. תורמי הצילומים הם רובם ככולם הממליצים הנזכרים לעיל. כמו כן שיבצתי בספר כמה ציורים של אמנים דגולים. מקצת התמונות שלי. בכל שאר המקרים, מתחת לכל צילום בספר מצוין שם הצלם או הצלמת, בעלי זכויות היוצרים בצילום. ותודה גם ל-Creative Commons.
העטיפה
פניתי בפייסבוק אל חוכמת ההמונים בעניין הפונטים של שם הספר ושל שמי. נתקבלו תגובות רבות מספור, וללא הסכמה. אשר לשם העיר, פאריס או פריז, רבים צידדו בצורה המקובלת בעברית ומעטים בצורה המקובלת עלי. בין המגיבות והמגיבים, לא מעטים מאלה ששמותיהם נקובים לעיל, ושבזכותם נקרא הספר כפי שהוא נקרא.
הגיה נכונה
רובם הגדול של הישראלים אינם יודעים צרפתית. ועל כן הם הוגים מילים צרפתיות בצורה שגויה לחלוטין. עד כדי כך שבמקרים רבים קשה לנחש מהי המילה הצרפתית שניסו לומר.
הבורות מלווה לפעמים בהתעקשות. למשל, ant בסוף מילה. Crémant זה לא קרמו אלא קרמאן. Brassens זה לא בראסאן אלא בראסנס.
לכל אורך הספר, בכל מילה או שם, אני מספק את התעתיק הנכון ביותר שבנמצא: התעתיק הפונטי. ברוב המקרים, הוא פשוט. אבל לא פעם הוא בעייתי. כמעט כל שם או מילה בצרפתית, מופיעים קודם-כול בהיגוי העברי, אחר-כך בסוגריים בצרפתית ולבסוף, פירוש או תרגום. כמו בספרי הקודמים, הפונטיקה העברית של השמות הצרפתיים אינה זו השגויה בדרך-כלל, עקב שילוב של השפעה אנגלית וחוסר-ידע, שנתקלים בה בכתובים בעברית, אלא הצליל הקרוב ביותר להיגוי הצרפתי, במגבלות הקיימות. למשל, היעדר מקבילה עברית לאות u. לדוגמה, ויקטור Hugo. זה לא הוגו, גם לא היגו. זה באמצע. אין בעברית מקבילה לעיצור רך בסוף מילה. N, למשל. מחוסר ברירה, אני כותב ן. אם בסוף מילה או שם מופיע עיצור מסוים פעמיים, ואחריו e, מהגים בצורה מודגשת. ברוב המקרים האחרים, ההיגוי הוא רך. Enfant = אנפאן ולא אנפאנט.
הואיל והניקוד בספר מועט, אני משתמש מאז ומתמיד באות א לסמן קמץ או פתח. אך במושגים מוכרים, כמו קתדרלה, הנחתי שאין צורך להכביר אל"פים. כמו כן, חלק מהשמות מנוקדים לפחות פעם אחת. החריגה המהותית שלי מהכללים של עצמי היא בשם Paris. התעתיק הנכון הוא פארי. אבל איכשהו התרגלתי לצורה פאריס, ואני דבק בה אף שאינה נכונה מבחינה פונטית, ובכל זאת נכונה יותר מפריז.
הערה לשונית: בספר, אמנות היא תמיד art. אומנות היא תמיד artisanat – craft.
תודות
לדודני שי קאולי, יליד פאריס ופאריסאי לשעבר, שתרם רבות לספר הקודם, כגון המלצות למסעדות שהכיר ואהב, כתב את קטעי הפאסאז'ים המרכזיים וגם קרא את כתב-היד והעיר הערות חשובות, שרבות מהן אימצתי. שי קרא בביקורתיות רבה גם את כתב-היד הנוכחי והעיר הערות מחכימות, בין היתר לגבי מבנה הספר.
תודה לרמי נוידרפר, ששוב קרא חלקים מכתב-יד פרי-עטי בעין ביקורתית והעיר הערות חשובות, שאת רובן אימצתי. תודה לעליזה גוטמן, שקראה קטעים מכתב היד בקריאה מתרשמת של אוהבת פאריס אמיתית.
תודה לכמה שפים פאריסאים מהמעלה הראשונה שכתבו לי מה הן המסעדות האהובות עליהם בפאריס.
תודה לדיפלומט בדימוס דוד אפק, על כמה טיפים שנתן לי בזמנו. [אפק שהה בפאריס כשרעייתו כיהנה בתפקיד בכיר בשגרירות. הוא חרש את העיר ופקד אתרים שתיירים אינם יודעים עליהם. יום אחד השתתפתי בדיון על צרפת במשכנות-שאננים. הוא היה נוכח. קרא את ספרי, טלפן אלי והעיר לי על אתרים שלדעתו, חסרו בספר. מובן שלא יכולתי אז להגדיל את הספר עד בלי די: עדיין לא נהגו לפרסם ספרים אלקטרוניים, שאין בהם חשיבות לכמות]. רשמתי לפני כמה מהערותיו, והוספתי אחדות, בדוקות, לספר זה.
ובעיקר לאבי, מרדכי ענבר ז"ל, שרוחו מפעמת בספר, ושהקנה לי את אהבת פאריס ואת חדוות התרבות הצרפתית. אבל גם ראייה מפוכחת, שהיא בסיסה של ביקורתיות בריאה המונעת סנוורים.
אביטל ענבר
מארס 2023
