הקדמה


סיפורה של מצודת כח, אשר על רכס הר ישע, ליד הכפר העזוב נבי־יושע, הוא חלק בלתי נפרד מסיפור הביטחון של הגליל העליון זה יותר מ־60 שנה מאז נבנתה המצודה בספטמבר 1938. אחרי מלחמת העצמאות הפכה המצודה לאתר המסמל את "רוח תש"ח" - הדבקות במטרה, הנחישות עד כלות, אחוות הלוחמים, החלוציות וההקרבה, שאפיינו את הלוחמים והנופלים בשליחות העם והמדינה שבדרך.
שואלים אותי מדוע זה אנו, החברים, עוסקים בנבי־יושע בהתמדה כבר יותר מחמישים וחמש שנים ואיננו מרפים. תשובתי היא שאנו חשים שכך עלינו לעשות כדי שגם אחרי לכתנו תמשיך המצודה להקרין עוצמה ותהווה מופת בזכרון הקיבוצי של הישראלים. נדמה לי שיותר משאנו לא מרפים מנבי־יושע, נבי־יושע איננה משחררת אותנו. היא חלק מאתנו ועוצבה בתוך אישיותנו מאז הלילה הנורא בי"א בניסן תש"ח, עת ניגפנו בקרב והשארנו שם בשדה את טובי חברינו, אתם הלכנו לגן הילדים, לבית הספר, לתנועת הנוער ולפלמ"ח.
לא נוכל לשכוח אותם. הם נשמרו בתודעתנו צעירים תמיד לאות ולמופת: דודו, שפקד לשים על גופו את חומר הנפץ ולפוצצו, כי את המטרה צריך להשיג אפילו במחיר החיים. פילון, שלא הסכים להפקיר את חייליו הפצועים והחליט לגונן עליהם עד כלות. יזהר, שנשאר אחרון לחפות על נסיגת חבריו. בועז שרץ מפצוע לפצוע לחובשו ובעצמו נשאר שם. מוסה, מנחם, משה ויוסי ועוד רבים וטובים, רשימה ארוכה של גיבורים.
חמישים שנה ויותר עברו ואנו שבים אל נבי־יושע שוב ושוב בכל עליה אליה (תמיד "עולים" לנבי־יושע), בכל מפגש רעים או ביום זכרון. יש מי שעד היום לא השתחרר מרגשי האשמה על שניצל, והוא חי אותם יום יום, ויש מי שאצר את רגשותיו ונאלם דום, רק עיניו אומרות הכל.
חששתי מאד "לגעת" בנושא. פחדתי שמא אפגע בדרך כלשהי בזכרם של רעי. לפני כמה שנים טרח מישהו - ברוח הימים האלה, בהם אי אפשר להניח למיתוס להמשיך ללוותנו כמו שהוא - לחפש "אשמים". אחד הפרשנים "ידע" להאשים את המפקדים איציק הוכמן ומשה קלמן כאילו נמנעו מלקחת עליהם את האחריות. אירוע זה המריץ אותי לבדוק, לאמת ולשמר את ההתרחשויות ואת העובדות ולפרסמם למען ייאמר וייזכר.
שנים רבות ניסיתי להבין מה גרם למספר הגדול כל כך של נפגעים ואבדות בקרב על נבי־יושע. אחרי שבדקתי את תיאור האירועים, את העדויות ובעיקר את המיקום בו נמצאו החללים, שרבים מהם נמצאו שוכבים בצמדים, התברר ללא כל ספק שרוב האבדות נגרמו כתוצאה מהניסיונות לחלץ את החברים הפצועים תוך כדי הקרב. אחוות הלוחמים היא שהכריעה אותם, יותר מאשר האויב באופן ישיר. אחד עשר מן החללים נפלו ליד הקיר הצפוני של המשטרה, "הקיר של דודו". ראשונים היו החבלנים שנפגעו מרסיסי רימוני היד שהושלכו מארגז הפלדה הבולט שהיה מותקן בקומה השניה של המצודה, מעל לראשיהם. אל החבלנים הצטרפו ראשוני הפורצים שהגיעו אל הקיר, מצאו שלא נפרץ, ובמקום לסגת, כפי שפקד עליהם דודו, החלו לחבוש את הפצועים ולנסות לפנותם. גם הם נפגעו מרימוני היד וכך חוזר חלילה, עד שחזקה על הנותרים פקודתו של דודו ועזבו את אזור הקיר. הוא נשאר שם פצוע ובשכבו על גבו המשיך לירות בטומי־גן שלו אל ארגז הרימונים בניסיון לשתקו, עד שחדל. בינתיים החל השחר עולה, השדה נעשה גלוי וחשוף והטווחים התארכו. שלושה מאנשי כתת המקלעים ששמשה כחיפוי צמוד נפגעו מאש שנורתה אליהם מאחור, מצפון לוואדי. הרביעי, יזהר ערמוני, המשיך לירות אל חלונות המשטרה ואל הגג, כדי לאפשר לחבריו, שחזרו מאזור הפירצה והקיר, לתפוס מחסה ולסגת בביטחה. האחרונים שלא נפגעו היו החובשים, מלאכי ובועז. הם חבשו פצועים אחדים אך אז נפצע מלאכי ברגליו ובועז לא הסכים לעוזבו: הוא חבש אותו וניסה לשאתו עימו עד שגם הוא נפצע. גופתו של מלאכי נמצאה שם כעבור חודש, כשהוא חבוש בשתי רגליו. גופתו של בועז נמצאה רק כעבור זמן במרחק רב משם, ליד הכביש לעמק החולה.
אחרי שנים תאר יצחק שלו, בשירו "אהבת תרמילי הצד", את חוויותיהם של לוחמים ופצועים כאילו חווה את הקרב בנבי־יושע:
"ולא תונח למעצבה בפאתי שדה, ולא תיפול למעזבה כאבן מגדר,
ולא תשמע קולות הולכים מתרחקים מזה....
תמיד יהיה עמך אחד אשר אל מול האש, ישוב אליך לשדה זוחל ומגשש,
ובקורו ימשך בין קלע ומוקש[1]."
מאז, בכל שנה בי"א בניסן, מתכנסים ליד הקבר המשותף לרגלי מצודת כח משפחות הנופלים וחבריהם, יחד עם אנשי הגליל העליון ובני נוער רבים ומתייחדים עם זכר גיבורי תש"ח. עוצמת המעמד, מדי שנה, אינה פוחתת וכך גם מספר המתכנסים. כך היה וכך ראוי שיהיה, כדי להזכיר ולהלל את גבורתם של לוחמי העצמאות, לדור דור.
חברים רבים השתתפו באיסוף החומר, במתן עדויות ובסיוע, לכולם תודה. שמותיהם צויינו ברשימת המקורות.
יהודה דקל


פרידה מיהודה דקל - יו"ר המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל
תחנות חייו של יהודה, עתירי-המעש, מגוללות את עלילותיו. בן לראשוני הרצליה, ממשפחתו לקח יהודה את אופיו הבלקני העיקש; מן ההכשרה הצעירה של תנועת "הצופים" בקיבוץ אלונים רכש את ערכיו; במקווה-ישראל קנה את הכשרתו החקלאית הבסיסית, שהושלמה לימים כמוסמך הפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית; מן הגדוד השלישי בחטיבת-יפתח-פלמ"ח ומקרב נבי-יושע בתש"ח התחשלה רוחו, ולא רחוק משם - ביראון שעל גבול הלבנון- הניח את ראשית יסודות ביתו.
איש התנופה והתעוזה היה יהודה. שום מכשול לא עמד בפני נחישותו. הוא השכיל להבחין בין עיקר לטפל, התמקד במעשי ובחשוב ולא כילה כוחות בעניינים שאין בהם ממש. בכל אשר נגע ניכרת טביעת ידו הטובה. תפארת מעשיו חרותה במפת הארץ ובאדמתה - בחבלי לכיש, הנגב, וירושלים; בהקמת תעשיות בהתיישבות הכפרית; ובפיתוח התיירות אל מרחבים חדשים; בקידום מחקר חקלאי יישומי חדשני באזורים רבים ברחבי המדינה.
יהודה היה איש יוזם ובונה, סולל דרך ופורץ נתיבות. אבל להט המעשה מעולם לא השכיח מתודעתו את ערכם ואת הצורך בשימורם של שכיות הטבע ושל עקבות ההיסטוריה. על כן נמנה עם מייסדיה של "המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל".
אני רואה לנגד עיני, את פניו הצרובות משמש העשייה של יהודה במפעל ההתיישבות הגדול בחבל לכיש ובגליל -אותו הוביל כמנכ"ל המחלקה להתיישבות בסוכנות היהודית.
בערוב ימיו, יהודה שיתף אותי בלהט העשייה של אתרי השימור. בזכות יהודה ושכמותו חולמים ומגשימים, כולי אמונה בחוסנה ועתידה של מדינת ישראל.
חוב של כבוד, יקר והערכה שאין לו שיעור חב עם ישראל ליהודה דקל, רב-הפעלים, מגיבוריו האמיתיים והכמעט-אלמונים של המפעל הציוני.
לי אישית אבד חבר, איש אמת, מופתי, חכם, ישיר ובלתי-שגרתי. איש שראה בכל תפקיד שליחות והשקיע בו לב ונשמה. איש שזרע שדות רבים ומעמל-חייו קצר עם ישראל יבול וברכה.
ליבי עם הרעיה נחמה, אבישי, בועז, נועה וכל ענפי הדקל ואשכולותיו, שממשיכים את רוח חזונו וצוואתו של יהודה.


שמעון פרס
נשיא המדינה


עם הוצאת המהדורה השלישית "מצודת כ"ח - רֵעוּת תחת אש"
עמרי שלמון – מנכ"ל מועצה לשימור אתרי מורשת בישראל
דומה שסיפורה של מצודת כ"ח בנבי יושע, חי בתוכנו ומזין עצמו בכל פעם מחדש. מה היה בה באותה מצודה מרוחקת ומבודדת הטובלת היום ביערות אורנים, עמק פסטורלי, ואדיות עמוקים ותלולים, הרים נישאים מזה ועמק פורה מזה – מה היה בה באותה משטרה ובאותה מערכה שכל השנים נוכחת בנו ולמולנו? נראה שתשובה אחת ברורה לכך לא תהיה לעולם, שכן דווקא מכלול ההתרחשויות, הלוחמים וגבורתם, פניהם הצעירים תמיד, הטופוגרפיה הקשה, תחושת השקט והבדידות, השירים, אלה ועוד חברו כאן לכלל עוצמות שמעטות ידועות כמוהן בארצנו.
הספר "רֵעוּת תחת אש" - מחקרו המקיף של יהודה דקל ז"ל, מי שהיה יו"ר הוועד המנהל של מועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, מלוחמי הגדוד השלישי של הפלמ"ח, הוא שהעלה מחדש את הנושא לסדר היום שלנו, כמו גם השירים, ערבי המורשת, האזכרות, טיולי תנועות הנוער – כמו הטיול המסורתי "מים אל מים" והמטיילים הרבים הפוקדים את חלקת קבר האחים זה שנים רבות.
לא בכדי יוצאת מהדורה שלישית של הספר "רֵעוּת תחת אש" בימים בהם אנו חונכים את מוזיאון הרֵעוּת במצודת כ"ח - מפעל גדול אותו החל יהודה דקל ואיתו לוחמי הפלמ"ח וילדיהם, בני הדורות הבאים ואנשי המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל. כולנו הבאנו את מפעלו/חלומו זה לידי גמר.
בכך תרמנו לחיזוק מורשת המצודה ולסיפורה המיוחד באתוס הישראלי, תוך העמקת השורשים במרקם הסיפור הכולל, ההולך ונחשף ונפרש אלינו - ולא נס ליחו.
[1] שלו יצחק, נער שב מן הצבא, הוצאת א. לוין אפשטיין בע"מ, 1970;