“קראתי אותו באנגלית לפני 6 שנים ועכשיו בזמן המחלה כשלא הצלחתי לישון בלילה, לקחתי אותו שוב. אז הייתי תל אביבית, היום חיפאית והסיפור הזה כואב לי כאילו הייתי שם ב-48 ואח"כ ב-67. היה איזה רגע בסיפור שלא זכרתי עם רסן קנאפאני כתב על השואה וקצת התאכזבתי אבל אז הוא כתב.. וכל ספק שהיה לי בקשר לאובייקטיביות ולכעס העז של הפליטים על הנכבה, התפוגג. עצוב לחשוב שהפלסטינים למדו מהשואה שלנו יותר מאיתנו, אבל מבט קצר לכל הכיוונים מראה שזה נכון. אני עוד זוכרת שלני שנתיים או שלוש עשו בבילעין מצגת על השואה אבל בהפגנה הלא אלימה נגד הגדר קיבלו גז מדמיע כרגיל. נחזור לספר, מדובר בפליטים פלסטינים שמתגוררים ברמאללה שנאלצו לעזוב את חיפה חודש לפני קום המדינה בגירוש הגדול ואחרי הכיבוש מחדש של השטח ב-67 יש להם אפשרות לחזור לבקר את הבית שלהם בחליסה (היום שכונה מוזנחת ומכת עוני מתחת להדר). הם חוזרים וזכורים את הרחובות בשמותיהם הישנים, הם באו לגלות עוד משהו.. בזמן הבריחה הם השאירו שם את הילד שלהם בן 5 חודשים. הם לא מאמינים שהוא חי הם רוצים לדעת מה קרה איתו ולבסוף הם מגלים את הלא יאומן.. ספר קולח אי אפשר להפסיק לקרוא. מי שחושב שלא הייתה נכבה והשכל שטויות, אבל הוא עדיין אוהב ספרים, עדיין כדאי לקרוא גם כספר בדיוני.”

“את הספר עצמו לא קראתי. לסיפור נחשפתי באמצעות העיבוד למחזה שנכתב ע"י בועז גאון במסגרת מגמת ספרות. אי אפשר לבטל את העוצמה שבזעזוע לנוכח העימות האנושי-פוליטי שמוטמע בעלילה. גרם לי לחשוב מעבר לעמדות המוכרות לי”