אחרי שהספר הקודם שלי "בדיחות האלף החדש" עורר גלי צחוק, ואנשים הפסיקו להתייחס אליי ברצינות, גמרתי בנפשי אומר לשנות את המצב.
החלטתי על שינוי תדמיתי יסודי, ואפילו, כמיטב המודרניזציה, לעבור הנדוס גנטי.
התחלתי לכתוב ספר אימה על חיידק אנתרקס נוראי שמשמיד את כדור הארץ, אחרי אסון התאומים והמתאבדים המתפוצצים, שום דבר כבר איננו יכול להיראות בלתי אפשרי.
כתבתי בלהט רב כל היום עד שהרגשתי יובש נוראי וניגשתי לשתות משהו.
בדרך למטבח אומרת לי האישה: "תביא לי בקבוק משקה פרוביוטי מהמקרר."
תוך כדי חזרה עם הבקבוק ביד מהמטבח, הבליח במוחי לפתע הרעיון שבעצם כל עניין החיידקים הטורפים כבר עבר זמנו, והאופנה היום היא של חיידקים חיוביים, ביוטכניים, סופר מתוחכמים שעוזרים לאדם, גם זכרתי שהמחקרים הוכיחו שהתרופה הטובה ביותר למניעת מחלות היא הצחוק.
מצאתי את עצמי, איך שכתוב, בא לקלל ובמקום זה מברך, באתי לנשוך, ובסוף חשפתי שיניים בצחוק. באתי להזיק, ובמקום זה נמצאתי עזרה מזעיק, בקיצור, הלכתי לשתות, ובמקום זה החלטתי בצחוק להשתטות.
"מוישה!", צעקה אשתי, (היא קוראת לי כך על שם בעלה הקודם חיים, שגם לו קראה מוישה על שם חבר ילדות), "מה עם בקבוק הפרוביוטי שלי?!"
"אשתי היקרה," צעקתי לה בחזרה, בעודי ניגש לשולחן עבודתי, "לא בקבוק משקה מגיע לך, אלא מדליה!"
אני מקווה שעם סיום קריאת הספר, גם הקוראים יחשבו כך...