כבחלום צפים ועולים ימי ילדותי הרחוקים. הפכתי כאילו לשתיים: האחת מעלה את הזיכרונות, והשנייה חווה אותםו רואה, מביטה, שומעת, משחקת, צוחקת או בוכה. באותם הימים הנזכרים היו גם ימי רעב, בהם לא נמצאה לי אפילו פרוסת לחם אחת כדי לשבור את רעבוני. יד נסתרת הובילה אותי לשדות שמסביב לביתנו, הוא פרדסנו.כל עשב שדה שטעם לחיכי, אכלתי. בייחוד אהבתי את הריג'לי שצמח בשפע מתחת לצל העצים שבפרדס, אכלתי בתיאבון את הגבעולים של פרחי הקיץ והדרדר. מהבדואים שבסביבה למדתי כיצד לקלוף את הגבעולים מהעלים הדוקרניים מבלי להינזק. כאילו לנחמני על ימי הרעב והיתמות. צפה תמונת אימי היפה, התמירה, בידה תבנית מלאה עוגיות שכה אהבתי, ריחן עלה באפי, ואליו הצטרפו ריחות הלחם הנאפה בתנור, ריח השעורה הגרוסה בפי הסוסים. ריחות, ריחות אפפוני מכל צד. איתם חולפים הימים הטובים והרעים כאחד. בת - שבע אריאלי, לבית ליכטנשטיין, נולדה בשנת 1910 והובאה ארצה מפולין בעודה תינוקת. היא גדלה עם אחיה ואחיותיה בביתם שבפרדס בצפון - מערבה של פתח - תקווה. מלחמת העולם הראשונה, בשנים 1918 - 1914, שמה קץ לאותם ימים מאושרים בפרדס. אביה דניאל, חלוץ השימוש במלט ובטון לבניין בריכות - מים ותעלות בפרדסים, שנקרא בפי הערבים: "אבו - סמנטה" (אבי הצמנט, המלט) - נאסר בידי התורכים, נשלח לדמשק ושם מת ממחלת טיפוס הבהרות. זמן קצר לאחר מאסרו מתה גם האם. האחים והאחיות הגדולים גידלו את הקטנים, ויחד עברו את תקופת המלחמה והשנים שלאחריה. את קובץ סיפוריה הראשון החלה בת - שבע לכתוב כשהיא כבר בת תשעים ואחת.