"בעלי נעלם."
"כמה זמן הוא נעדר?" מישהי מעבר לקו שואלת בטון חדגוני.
"כבר יותר משעתיים."
אני מנסה לא לבכות.
"שעתיים?"
היא פורצת בצחוק של מעשנת כבדה. ברקע טלפון נוסף מתחיל לצלצל.
"כן, משהו כזה." הקול שלי נשמע פתאום גבוה כמו ציוץ, ואני מרגישה שאני הולכת וקטנה, הופכת לפירור אדם.
"גבירתי, כאן זה משטרה, לא המדור לחיפוש קרובים. שעתיים!" היא מתגלגלת מצחוק, ואני מרחיקה את השפופרת מהאוזן כדי להגן על עור התוף.
"משהו כזה..." אני ממלמלת.
"מה קרה לך נעלם, נעלם זה אחרי עשרים וארבע שעות מינימום."
"אבל את לא מבינה, זה לא יכול להיות, תמיד הוא חוזר מהעבודה בשבע ועשרה, ועכשיו כבר כמעט תשע," אני ממשיכה, ונשמעת לעצמי יותר ויותר מגוחכת.
"תשמעי, גברת, יש לי פה ים טלפונים, תתקשרי מחר, ז`תומרת אם הוא לא יחזור, אבל אני חותמת לך שהוא חוזר תוך שעה."
מהשפופרת בוקעת סירנה, מישהו מצחקק, והיא נטרקת.
ארבע-עשרה שנה לקח לבעלי איתן להיעלם, וכל הזמן הזה ידעתי בביטחון שלושה דברים: שהוא אוהב את השניצלים שלי, שכבר עשר שנים הוא חושב שאורגזמה זה לא לגיל שלי, ושכל יום הוא חוזר הביתה מהעבודה בדיוק בשבע ועשרה. פתאום אני לא בטוחה בכלום.
אני צונחת על השרפרף במטבח עם הטלפון ביד. העובדה שאיתן לא הופיע בפתח בשבע ועשרה, לא השליך את הנעליים והגרביים ליד המקרר, לא רטן, אני הרוס, לא אכל את השניצל והפירה שחיממתי לו במיקרו ולא קורא עכשיו ספר על הספה בסלון, נראית לי כמו הפרה של חוק טבע. אני בוהה בעונג ומתלבטת למי להתקשר. עונג יושבת על המקרר ומלקקת את הרגל שלה. היא אוהבת מקומות גבוהים. אני, לעומת זאת, כנראה אוהבת מקומות נמוכים, מאוד נמוכים.
אני קמה, ניגשת לשולחן, מגרשת זבוב שחג מעל השניצל והפירה, שעדיין ממתינים על השולחן. הטלפון מצלצל. אני מתנפלת על השפופרת.
"כמיהה?"
"כן."
"היי, זה נרקיס."
נרקיס הוא בן עשרים וארבע, ולעולם אינו סובל מעודף משקל או מעודף התלבטויות. הוא שונא שמזיינים לו את המוח ואוהב להוריד את החולצה בכל הזדמנות. מה שברור לי בלי כל ספק הוא שאין לו אף שערה על החזה, ושלשפתיים שלו יש טעם של סוכריית מוּתר. זה שבוע נרקיס הוא הבוס שלי.
"היי."
"הערתי אותך?"
"לא, לא."
"אז מה את נשמעת ככה?"
"איך?"
"או מסטולה או באמצע זיון." משום מה, נרקיס בטוח שזהו פחות או יותר רפרטואר העיסוקים שלי בחיים, ואני חוששת שאם הוא יגלה שמה שאני עושה רוב הזמן זה פירה וספונג`ה, הוא יפטר אותי.
"תנחש."
"מזדיינת."
"נכון." אין לי אומץ לגלות לו שבדרך כלל חיי המין שלי מתמצים בעינוג עצמי באצבע מיומנת, תוך צפייה בסרטים כחולים מהמאה הקודמת.
"עם בעלך?"
אני מדמיינת את השפתיים שלו מתנועעות כשהוא מדבר, בעיקר את התחתונה.
"לא, הוא לא בבית."
"סבבה, אז אני לא יעכב אותך. רק רציתי להזכיר לך שהיום זה הערב גֵייז. הערב הסגור?"
"כן, כן, אני זוכרת."
מה אני אגיד לו, שלא רק שלא זכרתי את הערב הסגור, אלא שמרוב דאגה כבר כמעט ברח לי מהראש שהיום יום חמישי, ושבלילות חמישי ושישי אני אמורה לעבוד במועדון שלו, ושאלמלא היה מתקשר הייתי שוכחת להגיע ל"ברלין" והוא היה נתקע בלי די-ג`יי?
"ותזכרי להביא את המיקס של רוקו-רוס עם הטרֶקים המדהימים שבישלת בשבוע שעבר. את יודעת שזה פצצה החומר הזה שלך? זה בדיוק הקהל-יעד בשביל החומרים שלך. הומואים מתים על מקצבים ניו יורקיים שמבושלים עם פופ אירוביזיוני. נו, אבל מה אני מזיין לך את המוח עכשיו."
"המיקסים כבר בתיק שלי מהבוקר," אני משקרת, והשפה התחתונה שלו לא עוזבת לי את הראש.
"אחלה. מתי את מגיעה?"
"אני אבוא מוקדם לבדוק את הסאונדים החדשים. באחת-עשרה. משהו כזה."
"גדול. חולה עלייך. ביי."
"ביי."
אני נוזלת על הקיר ומתיישבת בקצה השטיח. על המאפרה מולי נעמד יתוש ומנפנף במחושים גמלוניים, ואני תוהה אם ייתכן שנרקיס משתדל תמיד לחשוף את החזה החלק שלו כדי שאנשים לא ישימו לב לשפה התחתונה שלו. האמת היא שבחיים לא הייתי שמה לב לשפה התחתונה שלו לולא היה מתאמץ כל-כך להסתיר אותה, כי הרי הרטט שלה אפילו לא מתקרב לרטט השפתיים של יאסר ערפאת. אבל הוא כנראה ממש מוטרד ממנה, עובדה, הוא מושך אותה בקביעות כלפי מעלה בניסיון להשתלט עליה, מה שמשַווה לו הבעה קבועה של גועל. אבל מצד שני, אולי הבעת הפנים הזאת קשורה לזה שכשהיה קטן, אמא שלו נסעה יום אחד להמבורג ולא חזרה מעולם, והוא נתקע לשנים עם האבא החורג שלו, שהיה כלוא יום אחרי יום בתוך הקופסה הקטנה של דוכן מפעל הפיס מול הקניון, ונרקיס הקטן נאלץ להילחם על חייו לבדו בסמטאות הכי נידחות של אשדוד, ואף אחד לא נתן לו נשיקת לילה טוב, ואף אחד לא אמר לו שהוא חמוד של אמא, ושהשפה התחתונה שלו מקסימה ודווקא נורא מיוחדת.
היתוש שעל המאפרה מחכך את המחושים שלו זה בזה. הוא נראה מרוצה מעצמו. אני מרימה יד, מנחיתה אותה עליו ורואה אותו טס לכיוון התקרה, ואת המאפרה מתעופפת, עושה סלטה באוויר ומתנפצת על הרצפה.