מלאני קליין פרסמה בין השנים 1963-1921 סדרת מאמרים וספרים ששינו את פני הפסיכואנליזה.
בעידודם של שנדור פרנצי וקארל אברהם פתחה בעבודה עם ילדים צעירים שסבלו מהפרעות קשות,עבודה שלא היתה מקובלת אז בפרקטיקה הפסיכואנליטית ואף נתפסה כמסוכנת. לצורך עבודתה פיתחה טכניקת משחק לא-לשונית המקבילה לשיטת האסוציאציות החופשיות ולפירוש החלומות האופייניים לאנליזה הפרוידיאנית של האדם הבוגר. שיטה זו סללה את הדרך להיכרות עם שלבי ההתפתחות, החשיבה והרגש המוקדמים ביותר.
חדירתה ל"ארץ הצללים" של הילדות הובילה לפיתוח תיאוריה חדשה ומהפכנית על-אודות מהות ההתפתחות הנפשית, ולטביעת מושגים שקשה לדמיין את החשיבה והטכניקה הפסיכואנליטית העכשווית בלעדיהם. יתר על כן, קליין שרטטה את היחסים המורכבים בין הרסנות להתפתחות בונה, ובין אהבה לשנאה.
החשיבה הקלייניאנית שינתה באורח רדיקלי את הטיפול הנפשי בילדים ותרמה לחקר מצבים מנטליים מוקדמים הנמצאים בבסיס מחלות הנפש הקשות של מבוגרים. כמו-כן, הפרתה חשיבתה של קליין דור שלם של הוגים פסיכואנליטיים כגון: וילפרד ביון, דונלד ויניקוט, חנה סגל, בטי ג’וזף, הרברט רוזנפלד, דונלד מלצר ורבים אחרים.
בשנים האחרונות זוכה עבודתה של קליין לתשומת לב רבה, הן מצד דיספלינות שונות והן מצד זרמים עכשוויים בשדה הפסיכואנליטי.
לראשונה מתורגמים לעברית כתביה המרכזיים של קליין ומוצגים לקורא בסדר כרונולוגי, המאפשר להתחקות אחר התפתחות מחשבתה ועבודתה הקלינית.
לספר מצורף מבוא המציג את עיקרי חשיבתה היחודית.