הספר "נשים עבריות ציוניות" מתאר את התהוותם של ארגוני הנשים העירוניות בארץ ישראל, בין השנים 1920 ל1933 - . הוא מתמקד בפעילותה של "הסתדרות נשים עבריות" שפעלה, לראשונה בארץ, בסיוע, בחינוך ובקידום האישה וילדיה, ובכך הביאה לצמצום מאלף בתמותת התינוקות, להכשרת האישה ולחינוך ילדיה, אך בעיקר להגברת חשיבותה של העבודה הסוציאלית - שהסתדרות זו היתה קרקע לצמיחתה - ולמענר החשוב כל כך ממעשה הצדקה והחסד לכיוון תפיסת עולם שוויונית וצודקת. יחד עם זאת מגולל הספר את פרשת היחסים המפותלים, אך המרתקים, בין ארגוני הנשים, שהחשובים שבהם נאותם הימים היו "ויצו", "הדסה", "מועצת הפועלות" ו"הסתדרות נשים עבריות לשיווי זכויות" - לנין "הסתדרות נשים עבריות", אשר התמזגה לבסוף, בשנת 1933, עם ויצו והפכה לפדרציה הישראלית של ארגון עולמי זה. הספר מהווה תיעוד שנעשה בידי אסתר זמורה, אשר כיהנה, החל משנת 1928, כיושבת ראש "הסתדרות נשים עבריות", הביאה בשנת 1933 לידי מיזוגה של הסתדרות זו עם ויצו, וכיהנה לאחר מכן כיושבת הראש הראשונה של ויצו ישראל, תפקיד בו החזיקה עד ליום נפילתה למשכב בשנת 1941. העזרה הסוציאלית, הכשרת האישה והטיפול נילד, היוו אפוא את מסד פעילותה של ויצו ישראל ונשארו כך עד עצם היום הזה. אלא שאליהן נוספה קשת ענפה של פעילויות בתחום קידום מעמד האישה, הטיפול באלימות המשפחה, הדאגה לנשים חד - הוריות והכשרה למנהיגות נשים המעניקות לויצו את מעמדה וחשינותה בחברה הישראלית.