"שלשום ברחו שני בחורים, לכן העמידו אותנו בשורה וכל חמישי נורה למוות. אני לא הייתי החמישי, אבל אני יודע שלא אצא מכאן חי. אני נפרד מכם, אמא יקרה, אבא יקר, אחי היקרים, ואני בוכה..." דברים אלה, הכתובים בידי עלם בן 14 בשם חיים מפיוטרקוב שבגליציה, מדגימים את ייחודו של הספר "אלה דברי האחרונים" - מכתבים אחרונים מן השואה בעריכת צבי בכרך. בספר עדויות אישיות ישירות ובוטות, שנכתבו בגטאות, במחנות מעבר, ברכבות שנסעו למזרח, במחנות ריכוז ובמחנות מוות. מסרים אלה נעדרים כל פרשנות של המשקיף מן החוץ. זו חשיפה אותנטית של חוויות ורגשות אישיים, של התמודדות עם הסבל ועם המוות הקרב. כאשר הנוראות בוקעת בצורת קול אישי, מזוהה בשם הכותב - העדות נשמעת משכנעת יותר, אמינה יותר ונוגעת ללב. הקביעה המוכרת "רצח שישה מיליונים", יוצאת מתוך ערפולה המושגי וקורמת עור וגידים.