המוות לעולם אינו עניין סגור. המתים כמו ההיסטוריה אינם שייכים רק לעבר. הם חלק פעיל של ההווה, וממלאים בו תפקיד ככל שההיים זוכרים ומדובבים אותם, מקימים אותם שוב ושוב לתחייה, ומגייסים אותם לצורכי הזמן שלהם. איזה תפקיד ממלאים מתי השואה במרחב הציבורי הציוני והישראלי? מה חלקם בהיי היומיום של ישראל, בתודעתה העצמית, בתרבות הפוליטית שלה ובאופן שבו מנוהלים בה ענייני המדינה? איך זוכרים,שוכחים הישראלים את השואה, מתי ולאילו צרכים? האם היתה ישראל ל"קהילת - קורבן", המקדשת את קורבניותה ובתוך כך גם מנציחה אותה?
בספרה האומה והמוות מציעה עדית זרטל ניתוח מסעיר וטורדני של טקסטים ישראליים מכוננים, וכן של תעודות רבות הדשות ולא מוכרות, ומציגה בעזרתם את נוכחותו הפעילה של זיכרון השואה בתרבות הפוליטית הישראלית. היא בודקת מחדש כיצד נחוו, הומשגו וסופרו האירועים המרכזיים של "המאה הציונית הקצרה": ההתנהגות היהודית בשואה והמרידות בגטאות: עיצובו המממסדי המאורגן של זיכרון השואה בישראל והמאבק עליו ובכלל זה העמדתם לדין של ניצולי שואה "משתפי פעולה" עם הנאצים; השפעתו של השיח שהופק במשפט אייכמן על תפיסת הביטחון והכוח של ישראל במלחמת "ששת הימים": והאופן שבו שירתו דימויי השואה את הכיבוש ואה ההתנהלות בשטחים, וגם את רציחתו של ראש ממשלה בישראל. האומה והמוות הוא ספר מרתק ומאלף, המעלה לדיון שאלות נוקבות, שמעבר לזמן, על הדרכים שבהן מעוצב ומופעל זיכרון קולקטיבי, על משפט והיסטוריה, על אחריות אישית ואחריות היסטורית, על יחיד מול קולקטיב, על מקשבה עצמית ועל האומץ לאחוז בה גם בימי כולרה.