"כך היינו, כך נראינו וחובה לזכור את זה... עם האנשים שהיו כאן, עם הרעיון. הצילום של רודי ויסנשטין ריאליסטי, מתעד אבל מרחם ומזדהה עם המפעל הציוני, הוא עושה זאת מתוך מבט שקול ולעתים אפילו מתוך מבט לחלוטין מתמסר ואוהד לאנשים, לזמנים, לרעיון הציוני." - אדם ברוך, 15.5.02 "התערוכה מדהימה כתופעה סוציו - תרבותית. המקום הפך מקום עליה לרגל... אני מציע לכולם להשלים את רדינג בעליה לרגל לאלנבי 30... כי העם זקוק בימים אלה לחיוך, ולנחמה, ולאור, ולהתחלות טובות ואופטימיות... לסוג הזה של הצילומים יש איזו פונקציה, איזה תפקיד תרבותי, שהיום האמנות לא מסוגלת לתת כבר. האמנות לא נוסוגלת לנחם, לא מסוגלת לתמוך, לחייך עם הקהל, להיות נוסטלגית." - גדעון עפרת, 24.5.02 "בחלון הראווה של הצלמניה נמצאת ההיסטוריה של מדינת ישראל. כולם הלכו להצטלם שם מתוך ידיעה ברורה שאם הם יצטלמו שם, הם ייכנסו יום אחד להיסטוריה. הוא היה הצלם של המדינה... כל דבר שזז, עמד, נבנה ב50 - השנים האחרונות בארץ זה רודי." - מיקי קאופמן, 13.4.02 "למעיין במבחר תצלומיו של רודי ויסנשטין מזומנת שעה של נחת והתרפקות. אלבום זה הוא אתר הנצחה מפואר ומרתק לארץ קטנה שאיננה עוד, ולאמן - יוצר שידע להלך בין אנשיה ולתעדם, אותם ואת מפעלם." - אורי דביר, יוני 2002. "תצלומיו של רודי ויסנשטין הם עדות נחרצת לצורך החיוני בשימור ובקיטלוג, ולא פחות מזה הם מעידים על חשיבותה של ענווה, של הימנעות משיפוט: ישפוט הזמן מה 'חשוב' ומה 'לא חשוב'. בתצלומיו של רודי כל רחוב, כל אבן, כל בניין וכל דמות אדם מעניקים לנו את האפשרות לחיות מחדש ימים משכבר." - דיוויד רובינגר, יוני 2002.