בשלהי שנת 1947 הוקמה תחנת השידור הערבית של "ההגנה". כל תחנות השידור הערביות שידרו אז בערבית ספרותית, השגורה בפי המשכילים בלבד. על מנת להגיע להמונים, הוחלט כי "ההגנה" תשדר מָדור שיציג את המאורעות בערבית מדוברת, השווה לכל נפש.
המשימה הוטלה על אליהו נאוי, מזכיר ארגון השומרים, שהיטיב להכיר את ערביי הארץ. הוא דיבר אל הפלאח והבדואי בלשונו, בשפה עממית ציורית, נעזר בסיפור, במשל ובפתגם, כפי שמדברים באוהל השיח', בחדר האורחים של המוכתר או בבית קפה שבעיר.
בתנאי המחתרת לא ניתן היה לקרוא בשמו של האיש שמאחורי המיקרופון, והוא הוצג כדָאוּד אל-נאטוּר, דָוִד השומר.
הסיפורים המובאים בספר הם סיפורים שנונים ומצחיקים, סיפורים ערביים ושאינם ערביים, שסופרו על ידי נאוי בהזדמנויות שונות ובעזרתם הביע את דעתו בנושאים שונים: הדמוקרטיה הישראלית, המנהיגים הערבים, החוק והמשפט בישראל , החברה הישראלית והערבית של אז ושל היום ועוד.
אליהו נאוי נולד בעירק ב-1920 ומאז עלה ארצה היה פעיל בציבור ומילא תפקידים רבים: שופט, מזרחן, ראש עירית באר שבע וחוקר תנ"ך, יו"ר ועדת ראש הממשלה להעלאת יהודי אתיופיה, יו"ר הנהלת תיאטרון ענבל , אך קודם לכול הוא דאוד אל-נאטור, וגם היום בגיל 90 הסיפורים לא נגמרו וניתן לשמוע את קולו המיוחד אם בפסטיבל מספרי הסיפורים ואם כמרצה למורשת האסלאם, המספר העממי ש"ריחו לא נָמַר".