יצחק דנציגר ויגאל תומרקין הם שניים מהאמנים שסייעו יותר מכל בעיצוב המבע האמנותי של היצירה החזותית בישראל. דרכה של השפעתם היא דרך העשייה הסביבתית, חלחול תודעתי מתמשך של עבודות הנוכחות במרחבי הזיכרון התרבותי המקומי. הזיקות בין גופי העבודות השונים כל כך, זה של דנציגר וזה של תומרקין, עיקרן בקביעת עמדה ביחס להרבות המתהווה בארץ - כאשר ההבדלים המשמעותיים ביניהם מסייעים להבחין בגישות הקוטביות שאיפיינו את תהליך כינונה של התרבות הישראלית: הוויה מורכבת של התמודדות עם העבר הרחוק והקרוב, עם כיוון תרבותי עתידי, עם שאלות של רגישות תרבותית וסביבתית. את הזיקות וההבדלים הללו חושף רוני פורר, באמצעות ניתוח משווה של כמה תימות מרכזיות המשותפות לשני יוצרים בולטים אלה. הוצאת בבל , גולקונדה אמנות