כריסטי בראון, בנו של בנאי בדאבלין, נולד עם פגיעה במוח שחיבלה בכושר התנועה שלו ובילדותו לא היה מסוגל לשבת או לעמוד, להלך או להשתמש בידיו, ואף לא לבטא מילים. עד לשנתו החמישים נחשב בעיני הכל, פרט לאמו המופלאה, כמפגר מבחינה שכלית וגופנית כאחד.
אולם איבר אחד בלבד נמצא בשליטתו של הילד, והוא רגלו השמאלית. כשהוא מסתייע בה, ובהדרכתה של אמו, ביצע מעשה רב שהוא כמעט בגדר נס – סיגל לעצמו את כושר הכתיבה. באותו יום שחטף באצבעות רגל זו מידי אחותו את פיסת הגיר והחל לקווקוו על גבי לוח הציפחה, חל המפנה בחייו – ראשיתו של תהליך השתחררות איטי ורב מכאובות של רוחו הכבולה, אשר הוכתר בהצלחה.
סיפור השתחררות זה הוא "רגלי השמאלית". במלוא גילוי הלב והפשטות, בלי שמץ של חמלה עצמית, הוא מתאר את ביתו ואת בני משפחתו, את השמחות והכשלונות של שנות ילדותו, את ייסורי נפשו בימים שנתחוור לו לראשונה מלוא משמעות מומו. הוא מספר על מסעו ללוּרד ועל התקוות שניעורו בלבו, שד"ר קוליס החל מגלה עניין בגורלו. בעין בוחנת הוא עוקב אחר השיפור ההדרגתי במצבו – תוצאת הטיפול במרפאה לנפגעי שיתוק-מוחין בדאבלין. הוא חושף את עולם הרעיונות והרגשות שהציפוהו, זעקו ותבעו פורקן לעצמם. לבסוף, הוא מדווח על שלושת נסיונותיו לכתוב ספר זה – והנסיון האחרון שעלה יפה.
כריסטי בראון חי בצל היאוש וחוסר התקווה. אך אין סיפורו סיפור זוועות. אדרבה, לפנינו דיווח מעודד על יציאה מן החושך אל האור, שאין לו דוגמה אלא בסיפורה הגדול של הלן קלר. והקורא את סיפור חייו של כריסטי בראון משתף עצמו בחוויה גדולה ובאמונה בכוחו של אדם להתגבר על הבלתי אפשרי.