1


אצבעותיה של קרלי קפאו כשהקול הנרגז הדהד בבית כמו רעם.


"קרלי!"


היא בהתה בשאריות קורנפלור שנכנסו תחת הציפורניים שלה.


מה עכשיו?


היא הניחה שהיא יכולה לנסות להתעלם ממנו, אבל מה הטעם? כשהבוס המבריק והגחמני שלה רצה משהו, הוא רצה את זה לפני עשר דקות, ורצוי קודם. הוא היה נחרץ וממוקד מטרה, אפילו כשתפקד בחמישים אחוז מהיכולת הרגילה שלו. אלא שחמישים אחוז של לואיס מרטינז משתווים למלוא היכולת של רוב הגברים.


היא עשתה פרצוף. האם הוא לא הפריע מספיק לשלוותה במהלך השבועות האחרונים עם הנרגנות ועם הפקודות הבלתי פוסקות? היא הבינה שהיתה לו סיבה די טובה להיות תובעני יותר מהרגיל, ובכל זאת... היא לא יכלה כבר לספור כמה פעמים נאלצה לנשוך את השפתיים ולכבוש את רגשותיה כשהפטיר עוד ועוד פקודות יהירות.


אולי המוח החריף והמהיר שלו יתמקד במשהו אחר אם תעמיד פנים שלא שמעה אותו. אולי אם תייחל לכך מכל הלב, הוא יסתלק ויעזוב אותה לנפשה. ורצוי לתמיד.


"קרלי!"


אולי לא. הצעקה הפכה קצרת סבלנות עוד יותר עכשיו, אז היא פשטה את הסינר שלה וטלטלה את זנב הסוס שלה. היא שטפה במהירות את ידיה ויצאה לכיוון מתחם חדר הכושר שבירכתי הבית, היכן שלואיס עבר כרגע עוד מפגש משקם של פיזיותרפיה.


או יותר נכון, שיקום זה מה שהוא אמור היה לעבור בעקבות תאונת הדרכים שכולם אמרו שהיה לו מזל ששרד. לאחרונה תהתה קרלי אם המפגש היומי חרג מהתחום המקצועי אל האישי. מה שיסביר אולי מדוע הפיזיותרפיסטית שנראתה תחילה קרירה ומקצועית התחילה להוסיף כמויות של איפור לפניה, ואף ריססה את עצמה בענן של ניחוח ג'ינג'ר לימון, רגע לפני שצלצלה בפעמון הדלת. אבל זה היה צפוי, לא כן? לואיס היה משהו מיוחד בכל הקשור לנשים. משהו שקשור למראהו הדרום-אמריקאי המחוספס נוסף לתיאבון לחיים ולהתגרות מתמדת בסכנה.


לואיס, בא, ראה וכבש, (באתי, ראיתי, כבשתי, ביטוי לטיני שטבע יוליוס קיסר, המתרגמת) אם כי לא בהכרח בסדר הזה. היתה לו היכולת להפוך נשים לשלוליות של כניעה מתמוססת אפילו כששכב פצוע בבית החולים. חצי מהאחיות שטיפלו בו בבית החולים הגיעו לפתח ביתו, מחייכות בעצבנות ומביאות איתן תשורה נימוסית של אשכולות ענבים, ביחד עם תירוצים קלושים לסיבת הביקור. אבל קרלי ידעה בדיוק מדוע הגיעו. מיליארדר סקסי מאוד שמרותק למיטה היווה מטרה שאי-אפשר לעמוד בפניה, אם כי למרבה ההפתעה הוא גילה אדישות כלפיהן, אפילו כלפי הבלונדינית עם הרגליים האינסופיות.


קרלי פשוט הוקירה תודה לכך שהיא היתה אחת הנשים היחידות המחוסנות בפני קסמו הקליל של הארגנטינאי אף-על-פי שהוא מעולם לא ניסה להקסים אותה. אולי היה זה אחד היתרונות של היותה בחורה פשוטה למראה – שהמעביד אליל המין שלה הסתכל דרכה כאילו היתה חלק מהריהוט. מה שהשאיר אותה חופשייה לעשות את עבודתה ולפעול לקראת עתיד טוב יותר. ולהזכיר לעצמה את התכונות השליליות הרבות של לואיס: האנוכיות שלו, חוסר המנוחה והפזיזות שלו באשר לבטיחות, כמו גם ההרגל המעצבן שלו להשאיר ספלי אספרסו קטנים בכל שטח הבית, שאותם מצאה לעיתים במקומות הכי פחות צפויים.


היא הגיעה אל מתחם הכושר והיססה לרגע, תוהה אם לא עדיף שתחכה עד שהעיסוי יסתיים.


"קרלי."


האם הוא שמע אותה מתקרבת אף-על-פי שבסניקרס הישנים היו צעדיה חרישיים לגמרי? היא ידעה שנאמר על לואיס כי חושיו היו מכווננים בדקיקות כמו המכוניות שלו והיוו את אחת הסיבות מדוע שלט במסלולי המרוצים במשך זמן כה ארוך.


ועדיין היא היססה.


"קרלי, תואילי להפסיק לארוב מחוץ לדלת ותיכנסי פנימה!"


הטון המורם שלו היה יהיר ותקיף, והיא הניחה שיש אנשים שהיו נעלבים ממנו, אבל קרלי כבר התרגלה ללואיס מרטינז. היא ידעה מה הפמליה שלו אמרה עליו. שכלב נובח אינו נושך... אם כי היא לא היתה לגמרי בטוחה שהם צדקו. החברה לפני האחרונה שלו היתה מופיעה לארוחות הבוקר כשחבורות טריות על צווארה ומסתובבת איתן בגאווה, כאילו בילתה את הלילה עם ערפד.


בידיעה שהיא לא יכולה לדחות זאת עוד, קרלי פתחה את דלת אולם הספורט ונכנסה כדי למצוא את מעסיקה שוכב על מיטת הטיפולים. ראשו הכהה נח על ידיו וגופו השחום בלט על רקע הסדין הלבן. מבטו פגש בה, והעיניים השחורות צומצמו למשהו שנראה כמו הקלה.


וזה היה מוזר. היא חשבה שהם הסתדרו בצורה סבירה בהחלט, אבל לא היתה ביניהם חיבה אמיתית.


או שאולי זה לא היה מוזר אחרי הכול. עד מהרה חשה במתח שעמד בחדר וביחד איתו הבחינה בשני דברים נוספים: שמרי הוטון, הפיזיותרפיסטית, עמדה בקצהו השני של החדר והתנשמה בכבדות בעודה בוהה בנעליה, ושלואיס היה עירום לגמרי, מלבד שלוש מגבות לבנות וקטנות שמוקמו בצורה אסטרטגית על חלציו.


גל צבע עלה על פניה של קרלי ולפתע היא התרגזה. היה מנומס יותר מצידו לו היה מתכסה לפני בואה. לבטח ידע שזה לא נאות לפגוש באחת מעובדות משק הבית שלו בצורה כזו. שהיא עלולה למצוא שזה... מביך לראות את החזה ואת הכתפיים הרחבות שלו. או שמא היתה זו התרברבות ברגליים הארוכות והחשופות שהיו כרגע שלוחות לפניו.


היא התרחקה מגברים ומכל הסיבוכים שלהם – והיתה לה סיבה טובה. הניסיון גרם לה להיות חשדנית; אבל לשם שינוי, כל הפחדים הסמויים והמעצורים שלה באשר למין השני נדחו כשלטשה במעבידה מבט של עניין בעל כורחה.


כשהסתכלה עליו עכשיו, היה לה קל להבין מדוע נשים העריצו אותו. מדוע העיתונים כינו אותו 'מכונת האהבה' כשהיה בשיא כוחותיו כאלוף העולם במרוצי המכוניות. לפני זמנה כמובן, אבל קרלי שמעה עליו אפילו אז. כולם שמעו.


פניו היו בכל מקום – על מסלול המרוצים ומחוצה לו. כשלא עמד על דוכן המנצחים, עטור זרי דפנה ומתיז שמפניה על ההמונים המעריצים, הוא היה חלומם של המפרסמים. תמונות ענק של לואיס מרטינז עונד שעונים יקרים, עם החיוך המפורסם והפזיז שלו על פניו, הופיעו על שלטי החוצות. וכשלא היה בתפקיד, הוא ריתק את ההמונים לא פחות. מיליארדרים חתיכים מדרום אמריקה הם תמיד אייטם רכילותי לוהט, במיוחד כשלעיתים רחוקות בלבד נראה ללא הבלונדינית הייצוגית הנצמדת לזרועו ברכושנות. ואם עיתונאית שנונה העירה פעם כי עיניו השחורות נראו כמעט ריקות, אולי זה רק הוסיף לכוח המשיכה שלו.


כיוון שלואיס מרטינז לא היה רק יפה מראה – אפילו קרלי הכירה בזאת. היה בו משהו פראי. משהו לא מבוית. הוא היה הפרס שתמיד היה רחוק מהישג יד. האובייקט הנחשק ששום אישה לא הצליחה להחזיק לאורך זמן. רעמת השיער השחורה והארוכה העניקה לו מראה פזיז ופיראטי, והעיניים השחורות סקרו אותה כעת בצורה שגרמה לה לאי-נוחות.


מתרחקת ממבטו, היא הסתכלה על מרי הוטון שהגיעה אל בית האחוזה האנגלי הזה כבר לפני מספר שבועות. עם הגזרה הנאה שלה ושערה הבוהק, הפיזיותרפיסטית נראתה יפה כתמיד במדים הלבנים והמעומלנים שלה, אבל נדמה היה לקרלי שראתה צל של עלבון על פניה.


"אז הנה את, קרלי," אמר לואיס, קולו סרקסטי. "לבסוף. האם נאלצת לטוס מצידו השני של העולם כדי להגיע הנה? את יודעת שאני לא אוהב לחכות."


"הייתי עסוקה באפיית אלפחורס," אמרה קרלי, "עבורך, כדי שתאכל אותן ביחד עם הקפה מאוחר יותר."


"אה, כן." הוא הניד בראשו בהסתייגות. "ניהול הזמן שלך מזעזע, אבל איש לא יכול להכחיש שאת מבשלת מצוינת. והעוגיות שלך טובות כמו אלה שנהגתי לאכול בילדותי."


"האם רצית משהו מיוחד?" שאלה קרלי במתכוון. "כיוון שהאפייה הזאת לא מגיבה כל כך טוב להפרעות."


"בתור מי שניהול הזמנים שלה הוא מן הגרועים בעולם, אני לא חושב שאת יכולה להטיף לי בנושאי זמן," הוא רטן, והפנה את ראשו להסתכל על מרי הוטון, שמסיבה כלשהי הסמיקה מאוד. "לפעמים אני חושב שקרלי שוכחת שמידה מסוימת של הכנעה היא תכונה נחוצה אצל סוכנת בית. אבל היא מוכשרת ללא ספק, וכך אני מוכן לשאת את חוסר הציות האקראי שלה. האם את חושבת שהיא תוכל לעשות זאת, מרי – האם מישהי כמוה תוכל להחזיר אותי לכושר קרבי, עכשיו שהחלטת לעזוב אותי?"


בשלב זה, קרלי הפסיקה לחשוב על העוגיות הארגנטיניות שהיו החביבות על לואיס או על היהירות הכללית שלו. היא התעניינה יותר מדי באווירה הטעונה מכדי לנטור לעובדה שדיבר עליה כאילו היתה חפץ. היא רצתה לדעת מדוע הפיזיותרפיסטית הקרירה בדרך כלל לעסה עכשיו את שפתה כאילו משהו נורא קרה.


האם אכן התרחש משהו שכזה?


"האם משהו השתבש?"


מרי הוטון שלחה לעברה של קרלי חיוך פושר ומשיכת כתפיים נבוכה. "לא בדיוק... השתבש. אבל הקשר המקצועי שלי עם מר מרטינז... הגיע לסופו. הוא כבר לא דורש את שירותיה של פיזיותרפיסטית," היא אמרה, ולרגע נשמע קולה מעט בלתי יציב. "אבל הוא ימשיך להזדקק למסאז' ולתרגול גופני בשבועות הבאים על בסיס קבוע כדי להבטיח החלמה מלאה, ומישהו צריך לפקח על כך."


"כן..." אמרה קרלי בחוסר ביטחון מאחר שלא הבינה לאן כל זה מוביל.


לואיס נעץ בה מבט נוקב, עיניו השחורות חודרות אותה כאילו היו קרני לייזר. "לא תהיה לך בעיה להחליף את מרי לזמן מה, נכון, קרלי?"


"אני?" המילה נשמעה כמו קרקור נחרד.


"למה לא?"


עיניה של קרלי התרחבו, כיוון שלפתע פחדיה לא היו עוד רק פחדים שבכוח. המחשבה להתקרב לגבר כמעט עירום גרמה לה לצמרמורת של מיאוס – אפילו אם הגבר היה לואיס מרטינז. היא בלעה רוק. "אתה מתכוון שאני אהיה אמורה לעסות אותך?"


עכשיו היה ניצוץ מובהק בעיניו, והיא לא יכלה לפענח אם זו היתה מורת רוח או שעשוע. "האם זה רעיון כה דוחה עבורך, קרלי?"


"לא, לא, מובן שלא." אבל הוא צדק. מובן שצדק. האם הוא יצחק בקול אם יקלוט כמה מעט היא יודעת על גברים? האם היא לא תהיה ממש האדם האחרון שבו יבחר בתור המעסה הזמנית שלו אם יֵדע כמה תמימה וחסרת ניסיון היא? אז האם היא לא אמורה לספר לו את האמת – אם לא את כולה, הרי לפחות חלק ממנה?


מובן שעליה לספר לו!


היא משכה בכתפיה והיתה מודעת לצבע בלחייה כשמלמלה את המילים, "זה רק שאני... נו, אני מעולם לא עשיתי למישהו עיסוי קודם."


"אה, זו לא תהיה בעיה." המבטא הקריר של מרי הוטון קטע את ההסבר המגומגם של קרלי. "אני יכולה להראות לך את הטכניקה הבסיסית – זה לא קשה. אם יש לך ידיים טובות, לא תהיה לך כל בעיה. כך גם לגבי התרגול. התרגילים קלים דיים ללימוד, וסניור מרטינז כבר יודע איך לתרגל אותם היטב. הדבר החשוב ביותר שתוכלי לעשות זה להקפיד על לוח זמנים קבוע."


"חושבת שתוכלי לעשות זאת, קרלי?"


הקול הדרום אמריקאי המשיי חלחל אל האוויר וקרלי הסתובבה, העזות של מבטו גרמה לה לסחרחורת פתאומית. ולאי- נוחות. זה היה כאילו הוא מעולם לא הסתכל עליה כהלכה קודם. או לפחות לא ככה. היתה לה תחושה שהוא התייחס אליה תמיד כאל אחד מהרהיטים או מהמתקנים, כאילו היתה אחת מספות הקטיפה שעליהן השתרע לפעמים בערבים כשהביא הביתה אישה. אבל עכשיו עיניו היו כמעט ערמומיות, והיא הרגישה דקירה של חשש. האם הוא חושב מה שאינספור גברים בוודאי חשבו קודם – שהיא היתה מכוערת ומגושמת ולא טיפחה את עצמה? האם הוא היה מופתע לדעת שככה היא רצתה זאת? שהיא רצתה להתמזג ברקע כיוון שהחיים היו הרבה יותר בטוחים וצפויים ככה?


היא דחקה הצידה את הזיכרונות הקודרים ביעילות שנשענה על ניסיון של שנים, וחשבה על שאלתו. מובן שהיא תוכל ללמוד איך לעסות אותו, כיוון שכפי שאמר, היו לה באמת ידיים טובות. היא ניהלה ביעילות את ביתו האנגלי. היא בישלה וניקתה, והקפידה על כך שסדיני הכותנה המצרית שלו היו מגוהצים ורכים כל פעם ששהה בבית. היא ארגנה טבחים אם ערך מסיבה גדולה, או שפים מפורסמים שהגיעו מלונדון אם ערך ארוחה אינטימית יותר. היו ברשימותיה חנויות פרחים בחיוג מקוצר, שהיו מוכנות לכסות את ביתו בתפרחות רעננות או להשיט סידורים של פמוטים וחבצלות בבריכה בחצר, אם מזג האוויר אפשר זאת.


מה שהצטערה שלא היה לה האומץ לומר היה שהיא לא רצתה לעשות זאת. שהמחשבה להתקרב לגופו גרמה לה ל... תחושה מוזרה. ואף-על-פי שהחלום שלה להפוך לרופאה היה מה שהשאיר אותה בעבודה הפשוטה הזו – היא לא רצתה שהחוויה הטיפולית הראשונה שלה תהיה עם מישהו בעל מוניטין כשל לואיס מרטינז.


היא חשבה על הצורך לגעת בעורו, במיוחד כשהיה מכוסה בכמה מגבות זעירות בלבד, כפי שהיה כרגע. על הצורך להיות לבדה איתו, סגורים בחדר העיסויים, יום אחרי יום. על העובדה שתצטרך להתמודד עם גבר נרגן, בעל פיוז קצר, בסביבה כה אינטימית. היא יכלה להסתדר עם לואיס מרטינז, אבל העדיפה לעשות זאת עם מקסימום הריחוק האפשרי.


"לבטח יש מישהו אחר שיוכל לעשות זאת?" היא אמרה.


"אבל אני לא רוצה שמישהו אחר יעשה זאת – אני רוצה אותך," הוא אמר. "או שיש דברים אחרים המעסיקים אותך, קרלי? דברים שתובעים כה הרבה מזמנך עד שהם מונעים ממך להשקיע את הזמן בעשייה של מה שאני מבקש ממך? האם יש משהו שעליו אני אמור לדעת? אחרי הכול, אני זה שמשלם את המשכורת שלך, נכון?"


ידיה של קרלי התאגרפו כי עכשיו הוא דחק אותה לפינה ושניהם ידעו זאת. הוא שילם לה סכום כסף נדיב בצורה מדהימה, ואת רובו היא חסכה לצורך מימוש היעד שלה להירשם לבית ספר לרפואה.


היתה לה כאן משרה נוחה ביותר, שהותירה לה הרבה זמן ללמוד. היא מוכנה אפילו לומר שאהבה לעבוד כאן. היא אהבה זאת יותר כשלואיס היה מחוץ למדינה, מה שהיה רוב הזמן. היו לו בתים יפהפיים בפינות שונות ורחוקות של העולם, בכל מקום שבו היו לו אינטרסים עסקיים, והבית האנגלי שלו היה בדרך כלל בתחתית הרשימה של הביקורים שלו. היא בכלל לא היתה בטוחה מדוע טרח להחזיק בבית-הכפר הענק הזה, עד שיום אחד גייסה את האומץ לשאול את העוזר החסון שלו, דייגו. 'מס', היתה התשובה הקצרה של המתאבק לשעבר.


תפקידה של קרלי היה להחזיק את הבית במצב מתמיד של מוכנות למקרה שלואיס יחליט לבקר בו באורח בלתי צפוי. בעצם, הוא לא היה כאן לולא מרוץ המכוניות שנועד לגייס תרומות לצדקה, ושהוא היה משוגע מספיק על מנת להסכים להשתתף בו, ושהסתיים כשריסק את אגן הירכיים שלו ובילה שבועות בבית החולים.


היא הסתכלה עליו – חשבה על חוסר ההתחשבות שלו ועל יהירותו, והאם תהיה מסוגלת לשאת אותם על בסיס אינטימי הרבה יותר. איך תוכל לעסות אותו בלי להיענות לפיתוי לנעוץ ציפורניים בבשרו ולגרום לו להתפתל? איך, בשם אלוהים, תצליח לגעת באל מין כזה בלי לעשות מעצמה טיפשה מוחלטת?


"אני פשוט תוהה אם לא מוטב לך להשיג מישהי מקצועית," היא אמרה בעקשנות.


הוא העביר את מבטו אל מרי הוטון שעמדה בדיוק באותה תנוחה, וקרלי ראתה את פיו מתכווץ בעצבנות. "האם את יכולה לתת לנו רגע בבקשה, מרי?"


"מובן שאני יכולה. אני... אני אדבר איתך כשתסיימי כאן, קרלי." היתה פאוזה, ואז מרי הושיטה יד. "להתראות, לואיס. זה היה... ובכן, זה היה מעולה."


הוא הנהן, אבל קרלי חשבה כמה קרים היו פניו כשנשען על מרפק אחד, לפני שלחץ את ידה של הפיזיותרפיסטית. מה שמרי אמרה או עשתה לא נעם לו.


"להתראות, מרי," הוא אמר.


היתה דממה כשהיא עזבה את החדר, ולואיס התיישב וסימן לקרלי בקוצר רוח להגיש לו את החלוק שהיה תלוי על הדלת.


היא עשתה כרצונו – ומיהרה להסיט את עיניה עד שהיה מכוסה בחלוק המגבת השחור, אבל כשהוא דיבר, הוא עדיין נראה מעוצבן.


"למה את ממאנת לעשות מה שאני מבקש?" הוא תבע. "למה את כל כך עקשנית?"


קרלי היססה לרגע. האם הוא ילעג לה אם יֵדע שהאינטימיות המוצעת הפחידה אותה? או שהוא פשוט יזדעזע לגלות שהיא הניחה להתנסות איומה אחת להשפיע עליה ובילתה את כל חייה בבריחה מסוג הקשרים האישיים שהיו טבעיים לגמרי לרוב הנשים בגילה? מישהו כמו לואיס בוודאי יאמר לה להמשיך הלאה, כפי שאנשים אמרו – כאילו זה היה כל כך קל.


וכל זה לא היה קשור אך ורק במה שקרה לה, נכון? היא לא יכלה שלא לצפות לצרות אם תסכים, כיוון שגברים עשירים ורבי עוצמה כמו לואיס היו צרות של ממש. הרי אחותה חיפשה בדיוק סוג כזה של גברים מאז שהנצו שדיה לראשונה, והמשיכה לחזור למנה נוספת על אף העובדה שנפגעה שוב ושוב.


מחשבות על התסבוכות המבישות של בלה חלפו במוחה כשפגשה במבטו הקורן של לואיס. "אני לא רוצה לזנוח את חובותיי כסוכנת בית," היא אמרה.


"אז תביאי מישהי אחרת שתעשה את הבישול ואת הניקיון במקומך. כמה קשה זה כבר יכול להיות?"


קרלי הסמיקה. היא ידעה שהתפקיד של סוכנת בית לא היה באותה ליגה עם עריכת דין או רפואה, ובכל זאת היא מצאה שזה משפיל לשמוע את הזלזול שלו.


"או להשיג מסז'יסטית מקצועית שתוכל לעשות זאת טוב ממני?" היא הציעה שוב.


"לא," הוא אמר כמעט באכזריות. "נמאס לי מזרים. נמאס לי מאנשים עם כל מיני אג'נדות שנכנסים לביתי ואומרים לי מה עלי לעשות או לא לעשות." פיו התהדק לקו מאיים. "מה הבעיה, קרלי? האם את מתנגדת כיוון שעיסוי הבוס המחלים שלך לא כתוב בחוזה שלך?"


"איך לי חוזה," היא אמרה בבוטות.


"אין לך?"


"לא. אמרת לי כשהתראיינתי לתפקיד שאם אני לא אסמוך על המילה שלך, אז אני לא סוג האדם שתרצה שיעבוד אצלך."


חיוך יהיר עלה על שפתיו. "האם באמת אמרתי זאת?"


"כן, אמרת." והיא קיבלה את התנאים שלו, אפילו שהצד ההגיוני של מוחה אמר לה שהיא טיפשה לעשות זאת. אבל היא הבינה שהעסקה שלואיס מרטינז הציע לה לא תיקרה בדרכה שוב. מקום לגור ומשכורת גדולה מספיק על מנת לאפשר לה לחסוך לקראת העתיד שלה.


החיוך עזב עכשיו את שפתיו.


"אני משתעמם מהשיחה הזו," הוא רטן. "האם את מוכנה לעזור לי או לא?"


היא זיהתה את האיום המרומז מאחורי מילותיו. תעזרי לי או ש...


או ש... מה?


תשיגי לעצמך עבודה חדשה? כזו שלא תשאיר לה זמן חופשי ללמוד לבחינות? היא הקדירה פנים כשחשבה על חשבון השמפניה של המסיבה האחרונה שלו, ונחרצות חדשה מילאה אותה.


"אני אסכים לעשות זאת אם אתה תסכים לתת לי בונוס כלשהו," היא אמרה לפתע.


"תוספת סיכון, את מתכוונת?" הוא לגלג. הוא העווה פנים כשהעביר את רגליו הארוכות על פני צידה של מיטת הטיפולים, אבל לא לפני שקרלי קלטה הצצה של ירכו המכוסה בשיער כשהחלוק נפתח.


"כן, זה נכון, תוספת סיכון," היא קרקרה ומיהרה להסיט שוב את מבטה. "לא הייתי מצליחה להתנסח טוב יותר בעצמי."


הוא צחק קצרות. "מצחיק. מעולם לא חשבתי עלייך כמי שמנהלת משא ומתן, קרלי."


"אה? ולמה זה?"


לואיס לא ענה מיד, רק התמקד במתיחת הירכיים שלו, בצורה שמרי הראתה לו. הוא לא יטרח לומר לעוזרת הבית הקטנה ופשוטת המראה שזה עתה היא אוששה את האמונה שלו שלכל אחד יש מחיר, כיוון שזה עלול להדאיג אותה ואין טעם להדאיג אישה אם אפשר להימנע מכך. כמובן, לעיתים קרובות זה היה בלתי נמנע. בדרך כלל כיוון שהן לא הקשיבו למה שאמרת, או שחשבו שהן יכולות לשנות את דעתך.


או שהן התחילו להתאהב בך, אף-על-פי שלא עודדת אותן בכיוון. פיו התקשח. זו היתה הטעות של מרי הוטון. הוא ראה את זה מתעצם מדי יום, עד שבסוף בקושי היתה מסוגלת להסתכל עליו בלי להסמיק. היא הבהירה שהיא להוטה ליחסי אהבה, וכן, הוא התפתה. מובן שהתפתה. היא היתה אישה נאה, והוא גם קרא באיזשהו מקום שפיזיותרפיסטיות הן מאהבות טובות כיוון שהן יודעות איך הגוף עובד. אבל זה היה מאוד בלתי מקצועי מצידה, ואיזו אמונה מיושנת, אך מושרשת בתוכו, נגד דברים כאלה דחתה אותו.


הוא הפנה את תשומת לבו בחזרה אל קרלי. לפחות איתה לא היה לו ממה לפחד כי קשה להניח שתעורר משיכה גופנית. הוא מצא עצמו תוהה אם היא טרחה להחזיק מראה בחדר השינה שלה, או שמא היא פשוט לא ראתה מה ששאר העולם ראה.


שערה החום והסמיך נמשך לאחור בזנב סוס, והיא לא השתמשה במייק-אפ. הוא מעולם לא ראה מסקרה על הריסים הבהירים שמסגרו עיניים בצבע תה קר, וגם לא שפתון על שפתיה המסתייגות. קצת סומק היה מוסיף צבע לעורה החיוור, ולעיתים קרובות הוא תהה מדוע התעקשה ללבוש אוברול כחול ופשוט במשך שעות העבודה. כדי להגן על בגדיה, היא אמרה – אם כי מהמעט שראה, הם לא נראו כמו בגדים הזקוקים להגנה. ככל הידוע לו, בדים סינטטיים היו עמידים במיוחד, והם היו גם מאוד בלתי מחמיאים כשנצמדו לגוף מלא בצורה בלתי אופנתית, כמו הגוף שלה.


לואיס היה מורגל בנשים שהפכו את הנשיות לאמנות. שהשקיעו כמויות עצומות של זמן וכסף כדי ליפות את עצמן, ואז בילו את שארית חייהן בניסיון לשמר את יופיין. אבל לא זו. הו, לא. בהחלט לא האישה הזו.


שפתיו התהדקו בחיוך אירוני. מה היתה האִמרה? אל תסתכל בקנקן? והיתה בכך אמת מסוימת – כי על אף פשטותה והעדר הטיפוח שלה, אף אחד לא היה יכול להכחיש שהיה לה אופי. הוא לא יכול היה לחשוב על אישה נוספת שהיתה מהססת למשך יותר משנייה למחשבה שתניח על גופו את ידיה. וזו כמובן היתה בדיוק הסיבה מדוע רצה אותה לעבודה. היה עליו לחזור לכושר, והיה עליו לעשות זאת במהירות כי חוסר הפעילות הוציא אותו מדעתו.


כל שרצה היה להרגיש שוב נורמלי. הוא שנא את העובדה שהעולם חלף על פניו, בעוד הוא לא יכול לעשות דבר מלבד לצפות בו. כי חוסר הפעילות השאיר אותך עם זמן לחשוב. זה השאיר אותך עם ההרגשה שמשהו חסר. הוא רצה לחזור אל מדרונות הסקי שוב. הוא רצה לשוב להטיס מטוס. הוא רצה שהאתגרים של ספורט מסוכן ימלאו אותו באדרנלין ויגרמו לו להרגיש שוב את החיים.


פיו התעקל כשהרים את עצמו מהמיטה.


"תגישי לי את הקביים שלי, בסדר, קרלי?"


היא הרימה גבות.


הוא הנהן קלות. "בבקשה."


בשקט, קרלי הגישה לו אותם וצפתה כשאחז בהם והזדקף למלוא גובהו המרשים. זה עדיין נראה לה מוזר לראות גבר כה חזק כלואיס נזקק לקביים, אבל לפחות הוא היה כבר בדרך להחלמה. הוא יצא כמעט ללא נזק מתאונה שהרופאים אמרו שהיה לו מזל לשרוד.


הוא לא התחרה במרוצים המקצועיים מזה חמש שנים, אבל הפיתוי של מרוץ הצדקה שאורגן על-ידי אחת מיצרניות המכוניות הגדולות היה דבר שלא הצליח לעמוד בפניו. זה ויהירות מולדת לפיה הוא בלתי פגיע... ואופי שאהב להתחכך בסכנה בצורותיה השונות.


היא זכרה את היום שבו זה התרחש, כשקיבלה את שיחת הטלפון שאמרה שהוא הובהל לבית החולים. לבה פעם במהירות כשנהגה על הכבישים הכפריים הצרים והגיעה אל מחלקת טיפול נמרץ, שם נאמר לה שהוא נלקח לחדר ניתוח ושהם לא בטוחים מה חומרת מצבו.


כל הפמליה שלו יצאה מדעתה. אנשים התרוצצו במקום והפריעו לצוות הרפואי. אנשי אבטחה. אנשי יחסי הציבור. דייגו, האסיסטנט השחום שלו, טיפל בתקשורת, ועורכי הדין שלו, שהיו עסוקים באיומים של תביעה משפטית, טענו שהמסלול לא היה בטוח.


קרלי תהתה אם מישהו מהם בכלל זכר שהיה כאן כיוון שהאיש היה חולה ופצוע. וזה היה אז שהדפוס הטיפולי הישן שלה נכנס לפעולה. היא התגנבה למחלקת טיפול נמרץ, היכן שהאחות הרשתה לה לשבת איתו ואסרה על כל האחרים את הכניסה מהסיבה שיותר מדי התרגשות תעכב את ההתאוששות שלו. היא זכרה שחשבה כמה לבד הוא נראה על אף כל כספו והצלחתו. לא היו ביקורים משפחתיים. הוריו לא היו בחיים, ולא היו לו אחים או אחיות. קרלי היתה האדם היחיד שהיה שם בשבילו.


כל הלילה היא נשארה לשבת איתו, החזיקה את ידו חסרת התנועה וליטפה אותה. אמרה לדמות הבלתי מגיבה שעל המיטה הצרה בבית החולים שהוא יהיה בסדר. אבל החוויה היתה חזקה בצורה מוזרה. זה היה זעזוע לראות אותו נראה כה פגיע, ולמשך זמן קצר רגשותיה של קרלי כלפי הבוס הבלתי נגיש שלה עברו טרנספורמציה קלה. במשך זמן מה היא הרגישה תחושה של כמעט רוך כלפיו...


עד שהוא התחיל להחלים וחזר להיות האדם היהיר שהיה תמיד. כשהראשונה משורה ארוכה של נשים הגיעה, קרלי נדחקה אל מחוץ לחדרו. כולן התחרו זו בזו עם חצאיות המיני העשויות עור שלהן – כיוון שכולם ידעו שאלוף העולם היה דלוק על עור. היא זכרה שפעם היא הופיעה במחלקה וראתה בלונדינית יפהפייה במגפיים שהגיעו עד ירכיה שהתמזמזה איתו מתחת לסדינים. קרלי לא טרחה לבקר אותו שוב עד ששחרר את עצמו הביתה בניגוד להמלצת הרופאים.


אבל היא חשדה שהתאונה שינתה אותו, כפי שידעה שתאונות כמעט קטלניות עשו לפעמים. אף-על-פי שהבית היה ענק, הוא היה גדוש מדי באנשים ששוטטו במקום, לא בטוחים מה לעשות עם עצמם בעוד הבוס שלהם מחלים. לואיס היה כעסן יותר מהרגיל. הוא לא אהב שאנשים נכנסו ויצאו מחדרו כדי לדבר איתו – הוא אמר שזה גורם לו להרגיש כמו מלך גוסס. הוא רצה שקט, ולכן שלח את כל הפמליה שלו בחזרה לבואנוס איירס – אפילו את דייגו. קרלי זכרה את התדהמה שלהם כששלח אותם לארוז. ואת שלה. כי פעם נוספת לואיס מרטינז היה לבדו. אלא שהפעם הוא היה לבדו איתה.


היא התעוררה מהחלום בהקיץ, וקלטה שעיניו היו מקובעות עליה ושהוא חיכה לתשובה לשאלה שלמען האמת היתה בעצם פקודה.


"כן, אני אעשה זאת." היא נאנחה. "מוטב שאלך לראות את מרי ולעבור איתה בדיוק על מה שאתה צריך, אם כי אני לא יודעת מדוע לא יכולת להמשיך לשלם לה כדי שתטפל בך כמטופל פרטי."


עד מהרה היא גילתה מדוע, כשמצאה את מרי הוטון בחממה, בוהה בנוקשות דרך החלונות הצרפתיים בגנים ספוגי הגשם בחוץ. הצבעים הבהירים של פרחי הקיץ נראו כמו רסיסים של קשת בענן שנותצה, אבל קרלי ראתה רק את העובדה שכתפיה של הפיזיותרפיסטית רעדו קמעה.


האם האנגלייה הקרירה בכתה?


"מרי?" היא התעניינה ברכות. "את בסדר?"


עברו כמה רגעים עד שמרי הסתובבה וקרלי קיבלה תשובה מהברק המסגיר בעיניה.


"איך הוא עושה את זה, קרלי?" מרי שאלה בקול רועד. "איך הוא גורם לאישה שפויה כמוני להתאהב בגבר שהיא אפילו לא מחבבת? איך ייתכן שהוא זורק אותי בקרירות, ואני עדיין חושבת שהוא ההמצאה המגניבה ביותר מאז הלחם הפרוס?"


קרלי ניסתה להתבדח כדי למחות את הבעת הכאב הנוראה מפניה של מרי. "אישית, מעולם לא הייתי חסידה גדולה של לחם פרוס – ובגלל זה אני תמיד אופה את הלחם שלי בעצמי."


מרי בלעה רוק. "אני מצטערת. לא הייתי צריכה לומר דבר. במיוחד לא באוזנייך. את עובדת עבורו כל הזמן, ואת כנראה ראויה לאהדה שלי, ובמקום זה אני מבקשת השתתפות מצידך."


"אל תדאגי בשל כך. את לא האישה הראשונה שבוכה בגללו ולא תהיי האחרונה." קרלי משכה בכתפיה. "למען האמת, אני לא יודעת איך הוא עושה זאת. אני לא חושבת שזה מחושב או שזה נעשה במתכוון. יש בו כנראה משהו שלא ניתן להגדרה שמטריף נשים. אולי זה בלתי נמנע כשאתה כה נאה ועשיר וחזק ו – "


"את יודעת," קטעה אותה מרי, קולה בהול לפתע, "אני מעולם לא נדלקתי על פציינט. מעולם לא. המחשבה מעולם לא עלתה בדעתי – אם כי כמובן לא הרבה גברים מסוגו של לואיס מרטינז מוצאים את דרכם אל המחלקות של בית החולים. אני לא מאמינה שאפשרתי לו לראות זאת." היא נשכה את שפתה. "זה כה... כה בלתי מקצועי. וכל כך משפיל. ועכשיו הוא ביקש ממני לעזוב, ואת יודעת מה? הפיטורים מגיעים לי."


קרלי לא ידעה מה לומר. היא חשבה שלעיתים נדירות הדברים הם בדיוק מה שהם נראים. היא תמיד חשבה על מרי הוטון כקרירה ומיושבת. היא ראתה אותה כאחת מאותן נשים אנגליות יעילות ומוכשרות שידעו בדיוק מה הן עושות ולאן הן מכוונות. ועם זאת, מבט סקסי עצל אחד בעיניו השחורות של לואיס מרטינז והיא היתה עצבנית כתלמידת בית ספר שזה עתה ראתה את כוכב הפופ הנערץ שלה בכבודו ובעצמו.


קרלי הסתכלה עליה. אולי עליה לשמוח בלקח הקשה שלמדה לפני שנים. אומרים ששברון לב הוא מכאיב כמעט כמו שכול, ואיזה אדם שפוי היה בוחר לעבור מה שהפיזיותרפיסטית עברה כעת?


היא הסתכלה על מרי. "אני מצטערת," היא אמרה.


מרי חשקה שפתיים. "או, אני אתגבר על זה. ואולי מוטב שכך. אולי אני צריכה להתחיל לצאת עם הרופא המתוק שמזמין אותי שבועות על גבי שבועות ולשכוח מהגבר המפורסם ששובר לנשים את הלב. עכשיו," היא אמרה נמרצות, "תני לי להראות לך מה שאת צריכה לעשות כדי להחזיר את לואיס לכושר מלא."


"את בטוחה שאת בסדר?"


"קרלי, אני בסדר!"


אבל קרלי הבחינה שמרי שלפה מתיקה טישו ומחטה את אפה בצורה חשודה וממושכת.