“ספרון קטן זה מקבץ אוסף יפהפה משיריו של חלפי (לקט משלושה ספרי שירה שלו). הכתיבה של חלפי עוסקת ברבים מן הדברים שמעסיקים את כולנו, אבל באופן מפתיע, ובמיוחד לאור שירו הקסום 'עטור מצחך זהב שחור' (שלא מופיע כאן), שרבים דירגוהו כשיר האהבה הישראלי היפה ביותר, לא מצאתי בספרון הזה התייחסות רבה אל האהבה. בכל אופן יש כמה נקודות שנגעו בי בשירתו של חלפי.
נקודה אחת היא ההתמודדות שלו עם חיפוש האני, אפשר לחוש היטב את הזרות שהוא חש לפעמים אל עצמו, וזה מבוטא היטב בשורות הבאות:
"לשוא אני אומר: 'אני'
כי לא אני הוא שנושאות שתי הולְכוֹתַי
אלא אחד אשר זכה מן ההפקר
להיות מראה דמותי".
"וככה אדם מתפשט מגופו
והוא עצמות מהלכות ברחוב
או צל
או רוח של מי
נעולה נעלים כבדות".
חלפי שר רבות על אלוהים, מזויות רבות מאוד ובמטאפורות רבות, וזו נקודה ששוה להתעכב עליה מעט. חלפי שואל את השאלה הניצחת, שזמנה כמעת היות אדם על האדמה, ומבוטאת היטב בתהלים (מד) "עורה למה תישן ה' הקיצה למה תזנח לנצח". הנה ההתיחסות של חלפי:
"אומרים כי אלוהי כל כך
לא אכפתי כל כך"
"אני פונה ממך אל בני האדם
כמוך אין רחוק -
יושב שמים
בנצחים
אני פונה ממך אל בני האדם
כי הם של העפר הזה".
"אני עפר האדמה
נושא עיני
אל תכלת מדומה
אכל לחמי
שותק עד דם את שתיקותי
ועם חפרפרות גזולות עינים
נובר באשפתות שמים".
לפעמים חלפי מתבטא כלפי מעלה בתחושת יראה וכבוד:
"אני
שכל כך ארעי אני
מסיר כובעי המעוך
בפני הנצח הזה".
לעתים בצורך קיומי ממש:
"או אלוהים איתי
או אף לא צל תקוה
אומר דיג
ואת רשתו פורש בכמו-תנועת-אולי
ומי-יודע".
לעיתים בתחושת שותפות והליכה בצוותא:
"עם קֹמץ שמים ביד
הייתי עובר את חיי
הייתי חוצה את הים
ברגלי
עם קֹמץ שמים ביד".
אבל אי אפשר לכתוב לאלוהים, בין בהדרת כבוד ובין בהתרסה וכעס, אם לא כשקיימת אמונה פנימית גדולה, שהיא השורש לכל הדיאלוג הנוקב הזה. וכך חלפי מתוודה באחד השירים:
"ראי, הכל כרעו נפלו
אל מרגלות של אין-רגלים-לו
שזעמו ורעמו מלא עולם
וגם אני נופל וקם
נופל וקם
נופל
ומאמין באמונה שלימה".
יש עוד הרבה נקודות שאפשר לעמוד עליהם, אבל אני אסתפק בזה. כמובן שהקובץ הזה הוא רק מעט מזעיר משירתו הגדולה, ובכל זאת ממולץ למי שרוצה להיחשף לשירתו המיוחדת.”
