איפה אני בסיפור הזה הוא סיפורם של פעילים בארגוני זכויות אדם בישראל, המסופר כאן בדרך שבה לא סופר מעולם. רובנו, אזרחים מן השורה, נתקלים בפעילות של הארגונים האלה אחת לכמה חודשים, בדמות תקצירי דו"חות המתפרסמים בתקשורת, האנשים העומדים מאחורי הדו"חות הללו, כמו גם מאחורי העתירות לבתי המשפט, ההפגנות והמחוות ההומניטריות, הם, עבור רוב הציבור הישראלי, דמויות - צללים. ונודה על האמת, מקרב אלה מבינינו שטורחים להקדיש מחשבה לפעילים הללו עצמם, רבים משוכנעים שמדובר במשוגעים לדבר אחד, בבני אדם שרואים את המציאות המזרח - תיכונית בצבעי שחור - לבן, על - פי חלוקה סכמטית, קבועה מראש. חלק לא מבוטל מן הציבור אף סבור שמדובר בעוכרי ישראל, המגינים על האויב, ותו לא.
ספרה של דפנה גולן - עגנון, פעילה בארגונים לזכויות אדם מזה שנים רבות, מציג תמונה שונה לגמרי. זוהי תמונה מורכבת, צבעונית ותדיר לא צפויה, זאת, כמדומה, משום שהמחברת בוחנת את הפעילות החברתית - פוליטית, ובה בעת את הסכסוך כולו, דרך הפריזמה האינטימית, "מקורות הסכסוך" פה הם לא רק בכיבוש, אלא גם ביחסיה של דפנה, הילדה, עם חלומו של אביה, הרוויזיוניסט, המבכה את ירושלים הכבושה בידי הירדנים, וכן השירים והטקסים שעליהם התחנכה בבית הספר, ומנגד, התמונה המורכבת מעוררת למחשבה ומעוררת הזדהות, משום שהמספרת מתעדת ברגישות את ההשפעה של "הסכסוך הגדול" על היחסים במסגרות פרטיות: יחסיה עם בנה ובתה, עם בעלה, ועם חבריה היהודים והערבים. הספר הוא מסמך אנושי מרגש, ובה בעת מקור חשוב של מידע על ארגוני זכויות האדם, ההיסטוריה שלהם, פעילותם והאג'נדה שלהם. כמו כן זהו מפגש של היכרות קרובה עם כמה מן הפעילים המרכזיים, המרואיינים כאן על עבודתם, מאווייהם ותסכוליהם. דווקא בימים הקשים העוברים עלינו, כאשר השלום נראה רחוק מתמיד והנטייה "הטבעית" היא לצייר הכול בשחור - לבן ולשקוע בייאוש, כדאי לשמוע קול אחר, מפתיע, קולה של אישה, שלמרות היכרותה הקרובה עם הנתונים הקשים, שלא תמיד מגיעים לידיעת הציבור הרחב, ולמרות הביקורת הנוקבת שלה על כמה ממוסדותיה ומנגנוניה של מדינת ישראל - למרות כל אלה היא עדיין אופטימית... יגאל שוורץ ד"ר דפנה גולן - עגנון מלמדת בפקולטה למשפטים ובמרכז מינרבה לזכויות האדם ועמיתת מכון המחקר ע"ש הרי טרומן באוניברסיטה העברית בירושלים.
