הפרעת קשב וריכוז היא אחת ההפרעות הקשות יותר להגדרה בתחום הפסיכיאטרייה של הילד. בעצם שמה יש בעייתיות: מה היא בדיוק כוללת ומכילה? האם נכון הוא להגדירה כהפרעה, או שמא מדובר בביטוי נוסף להבדלים בין בני האדם, לתכונה? בנוסף, לא ברור לאיזה תחום מתחומי הרפואה היא שייכת: האם לפסיכיאטרייה, לנוירולוגיה או אולי לרפואת הילדים? בעיות אלו משקפות היטב את הקושי שבעיסוק בהפרעה עמומה ביסודה, אשר לגבי כל תחום בה קיימים ויכוחים, ובכל זאת היא ממשית ומציאותית וגורמת סבל ומצוקה, לפעמים קשים, לנושאיה. קושי זה ישוב ויעלה לאורך כל הספר.

שמה של הפרעת קשב וריכוז באנגלית הוא Attention Deficit and Hyperactivity Disorder (ADHD). למרות שתרגום שמה בעברית הוא בדרך כלל “הפרעת קשב וריכוז” (או בשמה המלא: “הפרעת קשב וריכוז עם פעלתנות יתר”), מוכרת הפרעה זו בציבור הרחב כהפרעה היפראקטיבית, והילדים הסובלים ממנה קרויים “היפראקטיביים”. תפיסה זו שגויה, היות שהיא מכוונת את מלוא תשומת הלב להתנהגותו של הילד, ומתעלמת מהקושי המשמעותי, אולי העיקרי, של ההפרעה בקשב ובריכוז, דהיינו הקושי הבסיסי והפנימי להתרכז. שגיאה זו בעלת משמעות רבה יותר, כאשר לוקחים בחשבון את אוכלוסיית הילדים הסובלים מהפרעת קשב וריכוז טהורה (ADD), ואת העובדה כי בגיל ההתבגרות ההתנהגויות ההיפראקטיביות נוטות לדעוך, בעוד שהפרעת קשב וריכוז מוסיפה להתקיים בחלק גדול מאוכלוסיית ילדים זו. חשיבותו של משגה זה בכך שהוא מהווה את אחד היסודות לסטיגמה, שגם היא תידון בהמשך ספר זה (מתוך המבוא לספר).

שם הספר
שנת הרוח
לחיות עם הפרעת קשב וריכוז Adhd
שמש בתוכי