“את אסופת הסיפורים הקצרים "אגדות 1" בעריכת רוברט סילברברג, (הוצאת אופוס, 2000), רכשתי קראתי בעקבות הנאתי משני הכרכים הראשונים של סדרת "שיר של אש ושל קרח" מאת ג'ורג' ר.ר מרטין. האסופה, שלה גם כרך נוסף, כוללת סיפורים קצרים שכתבו גדולי סופרי הפנטסיה המודרנית, וכל אחד מהם תרם סיפור מעולם הפנטסיה המפורסם ביותר שלו. בין הסופרים רוברט סילברברג, אן מקאפרי, טרי פראצ'ט. שני סיפורים תפסו את תשומת לבי. הראשון הוא "אביב חדש" מאת רוברט ג'ורדן. סיפור זה משמש כפרולוג הולם לסדרת "כישור הזמן", והאמת היא שנהניתי ממנו הרבה יותר מן הסדרה עצמה אותה נטשתי לבסוף באמצע.

גיבור הסיפור הוא הלורד אל'לאן מנדראגורן, גבר קשוח שנחשב למי שאותו "לא הייתה יכולה השממה להרוג" (עמוד 269). לאן הוא היורש האחרון למלכות מלקייר אשר נפלה. "בעריסתו ניתנו לו ארבע מתנות הטבעת בידיו והתליון שתלה סביב צווארו, החרב שעל ירכו ושבועה שנישאה בשמו. התליון היה היקר מביניהם, השבועה הכבדה ביותר. "לעמוד מול הצל כל עוד הברזל קשה והאבן בעינה עומדת, להגן על המלקיירי כל עוד נותרה טיפת דם אחת, לנקום את אשר לא ניתן עוד להגן". ואז הוא נמשך בשמן והוכתר לדאי שאן, הוקדש כמלך מלקייר הבא, ונשלח מארץ שידעה שהיא עתידה למות" (עמוד 274). ללאן לא נותר דבר להגן עליו, "רק אומה שיש לנקום את מותה, והוא אומן לעשות זאת מצעדו הראשון. עם מתנתה של אמו סביב צווארו וחרבו של אביו בידו" (עמוד 274).

לאן היה סייף אמן, וכאשר התייצבו כנגדו שישה גברים שביקשו את מותו של מי שהוסיף להילחם באדון האופל גם לאחר שממלכתו נפלה, לא היה להם שמץ של סיכוי. בשורה של תרגולות סיף, המכונות צורות ולכולן שמות דוגמת "העפרוני זימר", קטל לאן את כולם עד אחד. "ברנש בעל זקן מחורץ וכתפיים כשל נפח נאנק בתדהמה כאשר נישוק האפעה החדיר את הפלדה של לאן אל ליבו" (עמוד 278).

במרכז העלילה סיפור פגישתם הראשונה של מוריין האאס סדאי ושל העוצר שלה לאן. בסיפור התברר למוריין כי היא זקוקה למיומנותו של לאן בחרב על מנת לחשוף את האג'ה השחורה, כוהנת האאס סדאי אשר בסתר סוגדת לאדון האופל והינה מכשפה רבת עוצמה. בעוד שהיא נאבקה במכשפה האפלה לחם לאן בריין, המרצח השכיר בשירותה, ובעבר חברו הטוב. "לאן וריין רקדו את הצורות, להביהם כמערבולות אוויר. אולם אם הפרידה שערה בין יכולותיהם, היא נחה עם ריין. דם זרזף במורד פניו של לאן" (עמוד 336). לבסוף הרג לאן את ריין. בתום המאבק במכשפה העירה מוריין כי התברר שריין טעה כשטען שהוא הסייף הטוב מבין השניים. לאן חלק עליה. "הוא היה טוב יותר. אולם הוא חשב שאני גמור, עם זרוע אחת בלבד. הוא מעולם לא הבין. אתה נכנע אחרי שאתה מת" (עמוד 338).

לבסוף סיפר לאן למוריין על קרב החומות המבהיקות, כפי שכונה אחד הקרבות הקשים בהם לחם בפי גברים שלא היו שם. "גברים שהיו, קוראים לזה שלג הדמים. לא יותר מזה. הם יודעים שזה היה קרב. בבוקר היום הראשון, הובלתי קרוב לחמש מאות גברים, קנדורים, סלדיאנים, דומאנים. כשהגיע ערבו של היום השלישי, חצי מהם היו מתים או פצועים. אילו קיבלתי החלטות אחרות, כמה מן המתים הללו היו חיים. ואחרים היו מתים במקומם. במלחמה, אתה נושא תפילה לזכר מתיך ורוכב הלאה. מכיוון שתמיד יש קרב נוסף מעבר לאופק הבא" (עמוד 343). מוריין הבינה את כוונתו, עליהם לשים פניהם לקרב הבא, וכפי שקבעה, "אנחנו ננצח בקרב הזה, או שהעולם ימות" (עמוד 343).

בסיפור הקצר "האביר הלא־משוח" שב ג'ורג' ר.ר מרטין לעת שלטונם של בני שושלת טארגריין, מאה שנים לפני אירועי הספר "משחקי הכס", ומספר את סיפורו של אביר לא־משוח צעיר שמוצא את עצמו מסובך באירועים, אשר השפעתם על שבע הממלכות מהדהדת גם מאה שנים אחר כך. סר דאנקן הגבוה, המכונה דאנק, שימש כנושא כליו של אביר זקן שלימד אותו את כל שידע על אבירות בטרם חלה ומת. "אבירות אינה רק חרב ורומח, אלא גם כבוד. הוא אמר שעל האביר להגן על החלשים" (עמוד 245).

דאנק ניסה כוחו בתחרויות האבירים באשפורד, ומוצא לו נושא כלים יוצא דופן. מבלי לחשוב הגן דאנק על כבודה של עלמה מפשוטי העם מפני בנו של נסיך הכתר, הנסיך אאריון. דאנק נדרש להוכיח את חפותו במשפט השבעה, משפט בקרב, המחייב את דאנק לגייס למטרתו עוד שישה לוחמים שיתמודדו בקרב לחיים ולמוות כנגד שבעה ובהם מאשימו הנסיך. אם לא יצליח לגייסם הרי שהוא אשם וחייב מיתה. דאנק הצליח לגייס בעלי ברית מפתיעים ונערך להתמודדות בקרב. אף שמצופה מאביר להיות טוב ונאמן, לציית לשבעת האלים, להגן על החלשים ועל החפים מפשע, לשרת את אדונו ולהגן על הממלכה בכל מאודו, לא רבים נותרים נאמנים לקוד האבירות, ודאנק זוכה לתמיכה יוצאת דופן מרבים מפשוטי העם. הסיבה, כפי שהסביר זאת פייט הנפח לדאנק, היא משום שהוא "האביר שזכר את הנדרים שלו" (עמוד 241).

הקרב עצמו היה אכזרי והיווה מבחן עליון של נחישות, דבקות ואומץ בעבור דאנק. "אאריון היה חזק, אבל דאנק היה חזק יותר, וגם גדול וכבד יותר. הוא אחז את המגן בשתי ידיו ועיוות אותו עד שהרצועות נקרעו. אז חבט בקסדתו של הנסיך, פעם אחר פעם, מנתץ את להבות האמייל שעל קסדתו. המגן של הנסיך נשבר היה עבה יותר משהיה מגנו של דאנק. זה היה מגן אלון מוצק מחוזק ברצועות ברזל. להבה אחת נשברה. ואז עוד אחת. לנסיך אזלו הלהבות הרבה לפני שלדאנק אזלו המכות. לבסוף הרפה אאריון מהמוט של כוכב הבוקר חסר התועלת וניסה לשלוף את הפגיון שעל ירכו. הוא הוציא אותו מנדנו, אבל כאשר חבט דאנק בידו במגן, עף ממנה הפגיון ונפל לבוץ. הוא יכול לנצח את סר דאנקן הגבוה, אבל לא את דאנק מעמק הפשפשים. הזקן לימד אותו איך להילחם בדו־קרב ולהסתייף, אבל את סוג הלחימה הזה למד זמן רב קודם לכן, בסמטאות האפלות וברחובות המתפתלים של מרתפי היין של העיר. דאנק העיף את המגן החבוט ותלש את מגן הפנים של קסדתו של אאריון. מגן פנים היא נקודת תורפה, זכר את דבריו של פייט איש הפלדה. הנסיך כמעט הפסיק להיאבק. עיניו היו סגולות ומלאות אימה. דאנק חש דחף פתאומי לתפוס אחת מהן ולפוצץ אותה כעינב בין שתי אצבעות משוריינות, אבל זה לא יהיה מעשה אבירי. "היכנע!" הוא צעק" (עמוד 251).

כתיבתו של מרטין היא הטובה בסוגת הפנטסיה מאז "שר הטבעות", וכמו זו האחרונה כוחה יפה גם כספרות יפה. התחלתי לקרוא את סדרת "שיר של אש ושל קרח" עוד בעודי בתיכון, לפני כחמש־עשרה שנים. מרטין הוא סופר מוכשר והסדרה פרי עטו היא אולי הדבר המרענן והטוב ביותר שנכתב בספרות הפנטזיה מאז יצירתו של טולקין ("הוביט" ו־"שר הטבעות"). הדיאלוגים שנונים ונוקבים ותיאורי הקרבות והפעולה כמו היו קופצים מבין הדפים. בספר מתאר מרטין את ממלכת ווסטרוז בין מזימה לקנוניה, בין אסון לבגידה, בין ניצחון לאימה, בין בעלי ברית לאויבים. גם סיפור קצר זה אוצר בתוכו את אחת מאותן חוויות קריאה המרתקות את הקורא החל מן הדפים הראשונים, ואינן מניחות לו עד הסוף ומעוררות כמיהה לעוד. ביצירתו מגיש ג`ורג` ר.ר מרטין יצירת מופת אמיתית, המכילה את המיטב שמציע הז`אנר. מתח, תככים, אהבה והרפתקאות ממלאים את דפי האגדה המופלאה הזאת. לו רק בשל שני הסיפורים הללו הספר מומלץ בחום רב!!!”