שה פינטו מעמיס על כתפו מצלמת קולנוע ויוצא למסע אל עבר ספרותי שנופיו הם משוררים בעלי מעמד מכריע בישוב העברי ובחברה הארצישראלית המתגבשת. במגע קסם הופכות דמויות חצי מיתולוגיות אלה של ביאליק וטשרניחובסקי, רחל, אצ"ג, אלתרמן ופן, לדמויות בשר ודם, מלאות תשוקות, גחמות, שאיפות ופחדים. בעזרת עובדות הסטוריות ופרטים דמיוניים מאיר המספר בחדות יוצאת דופן רגע אחד, אפיזודה בתוך נחשולי החיים. זהו הצוהר דרכו אנו יכולים, תוך כדי קריאה, לראות ולחוש משהו מהוויה רחוקה שכבר מצטיירת בתודעה המשותפת קצרת הזיכרון שלנו בגוונים של מיתוס. ולמרות אנושיותם של המשוררים ולמרות שהם מוטרדים עד עמקי הווייתם בזוטות של קיום, אינם הופכים להיות מיתולוגיים. נכון יותר לומר שהרצף המוגש כאן לקורא העברי הופך למעין מיתולוגיה מקומית רקומה בהומור וברגישות, הנטועה בעבר ומאירה את הווה. מהי העשייה הספרותית? מהו מעמד ספרותי? מהו קנון ספרותי וכיצד הוא נקבע? מהו הקשר בין ספרות וחברה ולאן פניה של הספרות, הן מקצת מהשאלות הנוקבות המתעוררות עם קריאת "המשורר הלאומי"; קובץ סיפורים שני מאת משה פינטו. קדם לו "נמר ברחובות" (הוצאת ´גוונים´, 1999). משה פינטו נולד וגדל ברחובות. חי ועובד בתל-אביב. מתפרנס מהוראת ספרות בתיכון ונמנה על חברי מערכת כתב העת "עמדה".