בעודני עול ימים טמון בחיק הילדות, אהבה רבה לחכמים וצדיקים נשבה בלבי, יקדה בעצמותי והזרימה רוח חיים בדמי. דמויות ההוד והפאר של אדירי התורה וגדולי המעש, עמדו תמיד בין עיני, ואליהם נסעו מורשי לבבי. נפשי נכספה גם כלתה להסתופף בצילם, לשתות בצמא את דבריהם, ולהתאבק בעפר רגליהם. בכל עת שהייתי רואה את אחד החכמים מתהלך בחוצות קריה, לבי נתמלא רגש של כבוד, יראה ואהבה. רגלי רצו כאיילות להקביל את פניהם, ובחרדת קודש נשקתי את ידם, והתברכתי מפיהם. ותהי לשלל נפשי באהבתם, ואצורה בחבלי חיבתם.
עיני, עיני ילד קטן רך בשנים, היו מביטות בערגה ובכמיהה לנועם פניהם המזהירים והמאירים מאור תורה, חכמה ויראה. בהערצה לוויתי את צעדיהם, ובמבט טהור הבטתי בתכונותיהם הטובים, בפשטותם בהליכותיהם הישרות, במידותיהם האצילות ובעדינות נפשם. צלליהם של רבותינו וחכמינו ליווני והעסיקו את רעיוני ומחשבתי. לשמע תפילותיהם הטהורות והזכות, וקול תורתם ומוצא פיהם, עיני ברקו משמחה. בשומעי מפי השמועה של אורח חייהם ממעלות המידות ומפרפראות חכמתם, אגלי טל תחיה אפפוני כתרוני, עד כי נתמלאתי אושר והתעדן בדשן כליותי.
עשתונותיי ורעיוני רחפו למו למרחקים, ובעיני רוחי הייתי מביט לשנות דורים, כימי עולם וכשנים קדמוניות. דורות קדומים של אישים, אראלים ותרשישים, עברו חלפו בעיני רוחי כחוט השני, וחן ערך הודם, הדרם ותפארתם, האירו נתיבתי.