ביאליק מעולם לא התלבט באיזו שפה לבחור כשפת יצירה. מראשית דרכו בחר לכתוב עברית בלבד, עד אשר ידידו י"ח רבניצקי החל לערוך מאסף ביִידיש – דער יוּד – וביקש מהמשורר שיר לעיתונו. עיתון חדש זה ביקש לִפנות
אל המוני בית ישראל ולרכוש את אהדתם במאבקו של אחד-העם על כתר ההנהגה של התנועה הציונית. בקשתו של רבניצקי, מבקר ועורך אנין טעם, רֵעו ויד-ימינו של אחד-העם, נתנה לביאליק את ה"הֶכשר" לכתיבת שירים
בשפה שלא זוהתה עם שפת השירה "בת השמים", אף לא זוהתה כשפתם של החוגים הציוֹניים. הִלכי רוח רומנטיים, שהעלו על נס את "האדם הפשוט", וכן צורכי השעה "הבוערים" העניקו גושפנקא ליִידיש כשפת יצירה לֶגיטימית.
חושיו של המשורר אותתו לו שהיצירה ביִידיש פתחה לפניו קשת ססגונית של אפשרויות שהעברית עדיין לא הציעה לו באותה עת, ועד מהרה כתב במקביל בשתי הלשונות גם יחד. יצירתו יצאה נשכרת מן הסימבּיוֹזה הזאת, שביאליק תיארהּ כיחסי "רות" ו"נעמי". שיריו העבריים הפכו "פשוטים" ו"עממיים" יותר, ואילו יצירתו ביִידיש זכתה בשירי נבואה וחזון, מלאי פָּתוס מקראי. ביאליק כתב ביידיש עשרים שירים בסך-הכול, אך אחדים מהם הפכו לשירים מוּכָּרים
ומוּשָׁרים, שהשפיעו על ההתפתחות של שירת יידיש המודרנית. בשנות המלחמה והמהפכה, משהבין ביאליק כי הכתיבה ביִידיש פירושה הזדהות עם הציבור המבכּר את המהפכה הרוסית על המהפכה הציונית, ואינו מחפש גשר ביניהן, פסק לחלוטין מלכתוב ביִידיש לאחר עשרים שנות יצירה דו-לשונית.
זיוה שמיר, מבכירי חוקריה של השירה העברית החדשה, מלמדת ספרות עברית במכללת סמינר הקיבוצים ובמרכז הבינתחומי הרצליה. בעבר עמדה בראש מכון כץ לחקר הספרות העברית ובראש בית-הספר למדעי היהדות
באוניברסיטת תל-אביב. חיברה למעלה מעשרים ספרי מחקר. רוב ספריה מוקדשים לחקר יצירות ביאליק ואלתרמן ומיעוטם מוקדשים ליצירות רחל, עגנון ורטוש. המחַברת זכתה בפרס עקביהו על מפעל חיים בחקר השירה העברית מטעם אוניברסיטת בר-אילן.