לו היו אומרים לי שבאמצע השתלמות החורף יתעורר לועו הכבוי של הר הגעש המיני שלי, הייתי אומרת מיד שזה הזוי, בערך כמו תחרות החלקה על קרח במכתש רמון באמצע אוגוסט.
ראשית, מי בכלל חשב על התפרצות וולקנית בהשתלמות המורים הזאת, שאליה דהרתי בודדה בערבה, ועוד השתלמות במקרא, בנר שני של חנוכה, בנושא "עמורה וכל מה שקרה - תופעת טבע או שכר ועונש", ועוד במלון דרומי המתהדר בשם "פיקדילי סדום". ושנית, אחרי שש ומשהו שנות נישואים, לא חשבתי שאני זוכרת איך עושים את זה.
האינטימיות הזוגית שלי באותה עת היתה מעניינת כמו נאום חג ההודיה של הנשיא בוּש ג`וניור. חיי המין שלי היו עסיסיים כמו עוגה כשרה לפסח. כבר מזמן, אם לדבר על זה בפתיחות, לא פרצו ממני להבות. הייתי בלתי מבוקשת, ותהיתי בחדרי חדרים, בחשש, האם זה הפיך בכלל.
מזה זמן עסקתי בשכנוע עצמי, שיחסי מין קלושים אינם מעידים אלא על שלב הכרחי בהתפתחות הבין-אישית - מעין אבולוציה הפוכה. הרגעתי את עצמי שככה זה בחיים, ושנגזר עלי, כמו באגדה הידועה, להמתין עד שהקללה שהוטלה על רפי ועלי תפוג, והמאהב ההורס שפעם נישאתי לו יופיע בגלגולו הישן והטוב.
ובינתיים, רק בינתיים, התהפכתי לילות שלמים במיטתנו, והמתנתי לבעלי רפי סקניאל - שככל הנראה חווה בצדו השני של המזרן התמוטטות מצ`ואיסטית כלשהי - שידהר אלי מתוך האפלה.
הבעיה ריחפה בחלל חדר השינה שלנו כמו בועת אוויר ללא פתח יציאה, מסתובבת ולוחצת כל פעם בנקודה אחרת. אבל מה לעשות שאצל בני משפחת סקניאל, מאושיות הנגב ובוניו, מדברים על המצב הביטחוני והמיתון במשק, אבל חס ושלום לא על מיתון בשוק התשוקה, ואם בכל זאת מדברים על זה, אז לא בקול רם, ובטח ובטח שלא עם אשתך. אצלנו, בארוחת הבוקר, מדברים על מה נאכל בערב, ובערב מדברים על הפדיון היומי מחנות המשקפיים או על מה נעשה בחופשה הבאה.
ובלילה? ללילה טכניקות הימנעות משלו, שהמובילה שבהן היא "כואב לי הראש" (בגלל המיזוג בחנות, בגלל פריחת האביב, בגלל החיים בכלל). ואולי טוב היה שכך. כבר אז חשדתי שאם רפאל יעלה את הנושא לדיון משפחתי בפורום רחב, הפתרונות שעלולים מומחי המין של שבט סקניאל להציע לו יהוו מוקש נפיץ לא
פחות מהסכמי אוסלו.
ויש להדגיש שניסיתי. בהוראת ספרי הדרכה שרכשתי הסתובבתי בחדר השינה הקטיפתי שלנו בכתונת לילה זעירה ונועזת, מניחה לשדי לפרוץ כל מחסום, מגלה טפח של ירך בגרב ניילון שחור.
שום תגובה.
הנחתי על השולחן עיתונים בנושאי בריאות ומשפחה, פתוחים (לגמרי במקרה) בכתבה על אובדן-און זמני - ראיונות עם גברים שעברו משבר כלשהו ולקחו ויטמינים וגלולות שום וחזרו לפעילות במרץ של חיילי גולני...ויוֹק.
גם כל הרמזים ששלחתי לו, על הטיפול הזוגי במכון התל אביבי שכיכב לאחרונה במסע פרסום רעשני, לא נשאו פרי, ואולי להפך: רפי נרשם ל"סיקרט ושות`", מכון הכושר המרכזי בנגב, והחל חוזר משם סמוק והרוג, בגוף מכווץ ובנפש מורחבת, שואל בחצי פה מה שלומי ושלום אורי בננו ואיך עבר עלי היום, מתעלם מחולצת הממבו ההדוקה שלי... והופ - היישר אל כורסת הטלוויזיה.
תראו אותנו:
אני מנסה להתחכך בו, והוא נסוג. אני מנסה לנשק אותו עם הלשון, והוא מסובב את ראשו. אני גונחת באפלה, והוא עונה בנחירה. המסקנה המתבקשת: או שאיבד בי עניין, כמקובל בזוגיות שזכתה להכשר רבני, או שצודקת נורית, אשתו של גדעון השכן, שטוענת בידענות שאני קיבוצניקית מטומטמת, ושהוא מוצא את הריגושים
שלו בשדות זרים. ולדבריה, אגב, זה לא נורא, כל זמן שהוא חוזר הביתה בלילות.
"תאמיני לי," הטון שלה מתמלא ניסיון, "בסוף כולם חוזרים הביתה למנה העיקרית," היא קורצת וטופחת על פני בציפורניה המלאכותיות. הסקס בין רפי לביני, אם לסכם, דמה איכשהו למסע מותרות בטיטניק, רק ששלנו
שקע מהר יותר ועמוק יותר, ובהרבה פחות הדר ותיעוד.
אפילו ביום ההוא, בדרכי להשתלמות המפורסמת, עצרתי אצלו בחנות, "סקניאל ובניו, עדשות ומסגרות, אופטומטריסט מוסמך 50 שנות ניסיון, החנות המרכזית בנגב, הנחה לחברי מכבי", כדי לנסות את שיטת הפרידה הלחה, המאחדת והמקרבת.
"היי, רפוש," לחשתי לו, מנסה להפיק צלילי חשק נמוכים. הוא אפילו לא הרים את ראשו. הוא היה שקוע בשדה הראייה של הלקוח שלו, והפטיר רק שאשמור על עצמי ועל הסמסונייט החדשה שקנה לפני חודש, שבטח לקחתי איתי.
"תתגעגע?" שאלתי, נוגעת בעדינות בשפתו התחתונה. פעם זה היה משגע אותו. הוא הביט בי מזועזע. הלקוח הינהן בראשו בהבנה.
וכאן אנו נכנסים לסיבה השלישית למצב הרוח שלי באותם ימים, שהיה אפרפר-בז`:
יום ההולדת השלושים ושלושה שלי, שחל תמיד בנר ראשון של חנוכה, חלף לו כמו תכנון אגף חדש בקריה למחקר גרעיני בנגב, רק הרבה יותר חשאי. כולם התעלמו מהעובדה החגיגית הזאת, פרט לאורי בני, שהעניק לי, בפעם השלישית ברציפות, סיכה עקמומית מגריסי פנינה ותירס, ופרט לסבתא שלי, שוֹש, שנתנה לי מפיות מכוערות רקומות צלבים קטנים, שבטח סחבה מאיזו זקנה חביבה בבית האבות המפואר שלה.
יום קודם לכן, כשאמרו לי בחנות שרפאל יצא להפסקת צהריים ארוכה, ולא בטוח שיחזור, הייתי בטוחה שהוא מבלה בהתרוצצות בין "צורי ובניו צורפות ושיבוץ יהלומים בנגב", לבין "פרחי הדרום", לבין "קוּקיס הנגב", הקונדיטוריה של שאול, ואוסף לי מנחות.
ויותר מזה: כשסוף סוף החזיר לי טלפון ואמר ש"כמה אנשים יבואו אלינו בשמונה להדלקת הנר הראשון", האמנתי שמדובר בטריק כזה, ושיהיה עלי להיכנס באופן מפתיע לחדר חשוך, ואז כולם יצעקו "הפתעה!" ואני אגיד, "אוי," ועוד פעם, "אוי," ואחר כך, "תראו מי כאן!" ו"בחיי שלא חשבתי! איך עשית את זה, רפי!"
ו"כמה שאני לא אוהבת הפתעות, בחיי!"
וכלום כלום כלום!!!
הנר הראשון חלף לו מול רפי רשף המנומנם בטלוויזיה, והמסיבה הצטמצמה לכמה מאנשי המפלגה, שבאו להתלחש עם גיסי, ישראל `אלוהינו`, בחדר הסמוך. רק חמותי התקשרה באמצע, ובקול תורכי מלא מרץ בירכה אותי בהרבה בנים.
ושלא תחשבו שלא שלחתי רמזים עבים על האירוע הממשמש ובא. אני לא משאירה אירועים כאלה לדמיון הסקניאלי. השארתי פתק על המקרר, שלחתי לעצמי זר פרחי שדה. אפילו השפלתי את עצמי ואמרתי, כבדרך אגב בהחלט, לעוזרת המסורה עד אין קץ של רפי, פרידה, שמבנה שיניה הזכיר לי סנאי רשע, מה אני הכי מתה לקבל כמתנת יום הולדת (כתונת לילה סגולה מסטן מבריק, מחנות "פיתוי בנגב", או מכונית חדשה, נגיד אאודי קטנה או מרצדס חצופה). היא רשמה לעצמה פתק קטן ובטח בלעה אותו מיד.
*אני מנווטת את המכונית שלי מזרחה, חולפת על פני ערד, שמשבוע לשבוע כובשת לעצמה חתיכת מדבר נוספת ומרימה עליה מגדלי דירות, מתחילה להתגלגל לכיוון "פיקדילי סדום", המלון הכי נמוך בעולם.
אני יודעת שחלק לא מבוטל של צבא המורות לישראל רואה בהשתלמות מחוזית בחנוכה תאומה של תרגיל חורף במילואים. אחרי הכול, מדובר בחופשה לגיטימית, במסווה של קידום מקצועי; השתחררות מנומקת מעול הבית וחובת הטיפול בילדים, שגם אפשר לקבל עליה גמול חודשי. חברותי, בנות אותו חדר מורים ב"מקיף", לא מחמיצות אף השתלמות, כולל בנושאים נידחים להפליא ("נזיד העדשים התנ"כי ומתכונים מקראיים אחרים", "בעקבות יונה והלווייתן", "הפן הארוטי של מעשה יעל"). הן טוענות שזה הצד המואר של המקצוע.
אני לא. ממש לא.
לא סובלת את ההתיידדויות המהירות האלה, שפורצות כהורה סוערת במהלך מחנות הכפייה החינוכיים הללו; את הפרידות הנרגשות, שבהן מחליפים כתובות, נשיקות, מספרי טלפונים ושבועות אמיצות ש"נבוא בשבת, עם הילדים" (הבטחות שמי זוכר אותן רבע שעה אחרי פריקת המזוודה). לא סובלת את השלב הבלתי נמנע, שבו ההשתלמות הופכת לתצוגת אופנה של מורות מטופחות בבגדי קונפקציה עלית מהפסז` המקומי; את כובעי העוגה הססגוניים, שפרחי משי מעטרים את שוליהם; את ההתגודדויות הפדגוגיות בחדרי השירותים התפוסים-תמיד; ובעיקר את השאלות המייגעות, המנוסחות כאורך הגלות, שמגיעות בתום כל הרצאה, ותמיד (וזה משגע אותי אקסטרה) גולשות להפסקה; והכי הכי את דברי התודה הארוכים והדביקים מנשוא, שהמארגנים והמורות מעתירים זה על זה בחרמנות דידקטית.
כוח המשיכה העיקרי של השתלמות המורים הנוכחית, שאליה דהרתי ברגע זה ב`זוטא`, מכונית הקאיה הכחולה שלי, היה רפאל סקניאל עדשות ומסגרות, שלראשונה בחייו עמד מול העובדה המרעישה שאשתו נעלמת לו לשני לילות. עכשיו הוא זה שצריך לדאוג ל"סידור לילד", ואולי אפילו לקחת לטובת הנושא יום חופשה - מחווה קיצונית מצדו, בהתחשב בעובדה שאופטומטריסטים דרומיים יוצאים לחופשה רק אם היא מטעם טיולי הבנים של ישראל `אלוהינו` (אחיו, גיסי), או כפויה עליהם בצו חירום מנהלי. "הרי אני יודע," מהרהר לו האופטומטריסט המשגשג, "שאיך שאני תולה את השלט `סגור עד מוצאי החג` מתעורר ועד מפעלי מדבר צין בנגב, ומחליט, בדיוק אז, להזמין לכל עובדיו משקפי בטיחות מקריסטל בלגי." טראגי. "ומילא," הוא אומר לעצמו, "זה שהלכו 450 אחוזי רווח וקליינטים עתידיים, אבל לראות את ברקוביץ את ברקוביץ משקפיים ועדשות בפסז` המרכזי חוגג על האחוזים שלי?"
החמישית של מאהלר השתלטה על חללה הצנוע של המכונית שלי. אני מתה על היצירה הזאת, ועל מאהלר המיוסר בכלל. רפי חושב שמדובר בקשקוש מודרני מזעזע.
סובבתי את כפתור הווליום עד לשיאו, לחצתי על דוושת הגז והגברתי את מהירות הנסיעה למאוד-מאוד לא מותרת, ואף למעלה מזה. `זוטא` השתעלה לרגע בפליאה, ואחר כך עברה בעליצות את מחסום המאה ועשרים, מתפתלת ומסתובבת עם הכביש ועם מאהלר הנשגב, והחיים נראו פתאום, לרגע, באופן בלתי צפוי, כמו סרט מצויר.
הכול אפשרי.
רק הושט היד וגע בם.
פיקדילי סדום, היר איי קאם!
ים המלח התגלה לי בבת אחת, מצומק משהיה, מצולק וצנום, כאילו חלה במחלה סופנית. מסכן שלי. ואני כל כך הייתי גאה בעובדה שאצלנו, בארצנו הפצפונת, שלא כובשת אף שיא באף אולימפיאדה, נשבר לפחות הישג אחד - המקום הנמוך בעולם בידינו - והנה, עכשיו גם הוא הולך ונמוג.
ועדיין, החיים חייכו, משום מה. בא לי לעשן, להתעמל, לשרוק עם שתי אצבעות, לרקוד עם זאבים ולשיר עם עשבים.
עצרתי בצד הדרך לחילוץ איברים. רוח מדברית קרירה הכתה בפני. התעטפתי במעיל הפוך הגדול שלי, מתפעלת מהמרחבים האינסופיים שהשתטחו לרגלי. אם סבתא שוש היתה פה עכשיו, ודאי היתה אומרת, "תראי, לוריצ`קה, איזו ארץ יפה יש לנו," והיתה, כמו תמיד, צודקת.
הרוח, בסבלנות בת אלפי שנים, פיסלה את החולות. המים הפכו כל צור ליצירת מופת. הנוף היה פראי ושלֵו, ממתין למשהו שיקרה וינער את סלעי הנצח המפוארים משממונם. למטה, במרחב האינסופי, הבחנתי ברכב עומד, ג`יפ פאג`רו, תאום של הג`יפ שקנה רפי בעלי בהמלצת `אלוהינו`, ששואל אותו מאיתנו בכל פעם שהוא מוצא לעצמו ארוסה חדשה או סיבה לנסיעה.
הג`יפ היה ריק מנוסעיו. מעניין, חשבתי, לאן הם נעלמו? אולי קרה להם משהו.
אולי הם תקועים בלב מדבר, נואשים, חלשים, זקוקים לעזרה. התקדמתי לשפת הכביש, תרה אחר הנוסעים האבודים. מרחביו העצומים של הישימון נפתחו בפני. איך נאמר בספר בראשית, "וישקף על פני סדום ועמורה ועל כל פני ארץ הכיכר וירא והנה עלה קיטור הארץ כקיטור הכבשן".
ואז, כמו בפטה-מורגנה, הבחנתי בהם: היא, חבושה כובע ענק רחב שוליים, גוחנת על חצובת מצלמה כמו חסידה סקרנית. הוא, אי שם לפניה, יושב על סלע גדול, מחזיק בידו מטרייה שחורה. מרחוק הוא נראה כמו משהו שהיה שווה להתקרב אליו. חמודי אחד. בהחלט לא חפץ שִגרתי בנוף הצחיח הזה.
"צריכים עזרה?" קראתי אל צוות הצילום הזעיר ונופפתי בידי. הגבר התרומם באִטיות, הצמיד יד למותניו וניפח את חזהו. הצלמת סימנה לו לעצור.
"זה לקטלוג מטריות?" ניסיתי שוב להתיידד בצעקות.
שום תגובה.
הוא הניח את המטרייה מתחת לבית שחיו, הרים רגל אחת באוויר, הפנה את הצדודית היפה שלו וחשף חיוך. היא עודדה אותו בתנועות יד מהירות. "שלכם, הג`יפ?" עשיתי ניסיון נוסף. היא התיישרה, קיפלה את החצובה, הוא
גירד את זרועו, ושניהם נעלמו לתוך המדבר, משאירים אותי חשופה לקור חודר העצמות ולרוחות. אולי לא שמעו.
חדוות החיים שניצנצה בי לרגע, דעכה. נכנסתי למכונית, הנמכתי את מאהלר והשבתי את `זוטא` לכביש.
"...בודדה, רחוקה מידיד ומכר, צרובה משמש, נתונה לחסדי המדבר המתעתע, היא זחלה לעבר האור, שפתיה סדוקות, עורה שרוף, נושאת את דמותו אל מול עיניה, את עיניו היוקדות ושערו המתבדר ברוח..."
התחלתי לכתוב את פרק י"ג ברומן שלי. אולי רפי צודק לגבי מאהלר. באמת דיכאוני. בכלל, מה קפץ עלי שאני נודדת כך, לבדי בחולות, הרחק מהקן המשפחתי, שנראה עכשיו מחוז חפץ לוהט, הרחק מתפקידֵי הרעיה, המחנכת, האם והמארחת המושלמת. מה רע לי בבית? מה קרה, בסך הכול? הוא שכח את יום ההולדת שלי? זאת סיבה לצלול לעצב שכזה? ממילא את המתנות שלו (בדרך כלל, עגילי טופז מזעזעים ושרשרת תואמת) אני משליכה למגירה.
רפאל סקניאל, בעלי, הוא נין לשבט מיוחס של רופאי עיניים, שכיהנו בבית החולים "אורחות חיים" באיזמיר ונדדו לאיסטנבול, ודור שלישי לאצולת אופטומטריסטים. רפי אמנם נועד להחזיר עטרה ליושנה, ולתלות על הקיר בבית הוריו הגאים את דיפלומת הדוקטור שלו, אלא שפרש מלימודיו זמן קצר אחרי שנישאנו והפך את החנות המצליחה שקיבל לידיו למכונת כסף של ממש.
במזנון הגדול ניצב תצלום צהבהב של גרנד פאפה איזק, מקבל את אות לגיון מרפאי העיניים משולטן תורכי משופם, כלוא בחגורת בד רקומה, שחרב ארוכה ומעוקלת תקועה בה. על ברכי התצלום הזה גדל אורי שלי, שכבר גילה לי, בסודי סודות, הרחק מאוזנו הקשובה של אבא שלו, שכשהוא יהיה אבא, הוא יהיה רקדן
בערוץ הילדים או אולי מורה לתנ"ך.
שלא נדע.
לפעמים, כשאני מתבוננת בו, באחד והיחיד רפאל סקניאל, כשהוא מורט שערות מהאף, מכרסם את ציפורניו או לועס בעילאיות את הקיפטה דה פראסה ששולחת לו מאמה סקניאל בימי חמישי (תמיד עטופות במגבת חמה, תמיד תמיד), לא ברור לי (ונדמה לי שגם רפי מהרהר בכך) מה אנחנו עושים יחד. אבל לפני שנים, כשנלחצתי אליו בדרכי לקיבוץ, ברכבת שהובילה אותנו לחיפה, הוא נראה לי סקסי להפליא, עם המראה השחום שלו, עם פסי הכסף שזרחו כמלאכים בשערו, עם הזיק הירקרק בעיניו העטורות ריסים כהים, ובעיקר, עם היד העדינה, שכבר אז ראו עליה שתהיה מומחית לטיפול בברגים זעירים בגון השנהב, שנעה על גב ידי באִטיות מהפנטת וגרמה לי לזנק עליו כאילו היה הגבר האחרון עלי אדמות. מה קרה לי באותה נסיעת רכבת? אני מהרהרת בכך ומיד מרגישה את ירכי מתכווצות בגעגוע עקר.
לא פעם, כשאני ממתינה לו בצד המיטה, מכודרת בסבלנות נשית מסורתית, מחפשת ניחומים כבושים באצבעי המהירה והחטטנית להפליא, אני חוזרת לקרון התשוקה שלנו - למבט, לנגיעה, להחלקת היד החמה שלו על ירכי, לריח שעלה ממנו - ומרגישה איך הגוף שלי מתכוון אליו מחדש. אח, חוצפתו חסרת הרסן... זה היה מסעיר ובלתי מוסרי, מפתיע וחדש, ואף על פי שאני מודיעה לכם שלהזדיין בתא השירותים של רכבת זה לא נוח, מאוד לא נוח, זה היה הדבר המתוק המטורף הראשון (והאחרון, בינתיים) שעשינו יחד, ולדעתי, בו ברגע הוא החליט, במחשבה אחת בלתי אחראית, שאני האשה שהוא רוצה.
מה נכנס בי באותו אחר צהריים שגרם לי למשוך אותו לשם, חצי שעה אחרי שהרכבת יצאה לדרכה, כאילו אני מומחית לשירותי מין ברכבות?
"נעים מאוד, שמי לורי, לומדת משפטים ואוהבת חתולים ושוקולד בטעם תפוז," אמרתי לו כשנחלצנו סוף סוף מהתא הצפוף, מופתעת למדי מגילוי ההעזה שלי.
"נעים מאוד, רפאל סקניאל, רפי, לומד רפואה, ואת כנראה מטורפת," הוא אמר בהערכה.
לפחות את צבע העיניים הוא הוריש לאורי, שכנראה נוצר באחד מאותם תרגילי מיטות לוהטים, בימים שהיה יורד אחת לשבוע מנווה שאנן לבקר אותי במעונות הסטודנטים. הוא היה גבוה ממני בראש וחצי, מבוגר ממני בשבע שנים, והיתה לו נטייה מסוימת, שהתגברה עם הזמן, להשמנה, מה שהפך אותו למין דובי חמים שבא לך להתקפל בתוכו. וכן, היה לו זין בעל עור קטיפה ריחני. וכן, חשבתי שבחורף נוכל להתחבר יחד גוף אל גוף ולישון לנצח, כמו שתי כפיות דבש במגירת עץ.
זוגות רבים מבין מכרינו מבלים לאחרונה את זמנם בשאלות עמוקות: "לאן נעלמה האשה המצודדת, שרקדה לכבודי את ריקוד שבעת הצעיפים?"; "היכן החתיך המצוחצח שלקח אותי לארוחת בוקר בחוות התנינים?"; "מי זאת האשה שנוחרת על הכר לצדי?"; "מי זה המיוזע שמגרד את אפו, שרוע מול הטלוויזיה במכנסי טרנינג מרופטים?"
ככה בדיוק, אם לא למעלה מזה.
ואנחנו, רפי ואני?
"קחי את חיי המין שלך בידייך", אני קוראת במדריך איקס, ומניחה לאצבעותי להתעמל ולהסתחרר בתוך תנורי הלוהט. פעם, כשאהבנו לגרות זה את זה במלים, קראנו לשלו `פינצ`יק` ולשלי `כוסיק`. ועכשיו, הכוסיק שלי מגיב בנהמה לאצבעותי ההולכות במקומו של פינצ`יק, שיש בהן רק נחמה רגעית.
אני רואה את רפי מתבונן בי לפעמים, בוחן בדאגה. אני יודעת שהוא עדיין שואל את עצמו, כמה גברים נוספים הובילה הסטודנטית למשפטים לתא השירותים הדחוס, שריח חמוץ ריחף בו, ברכבת המהירה לחיפה? תוהה שמא הוא היה היחיד שהתלהב ועכשיו משלם את המחיר.
"את נוסעת הרבה ברכבת?" היסס אז.
"כן, אבל אף פעם..."
"גם אני."
"אתה הראשון והבלעדי," הבטחתי לו, כשישבנו חבוקים ומתנשפים לאחר מעשה. היה עלי להיות משכנעת, כדי שלא ייעלם לי בתחנה הקרובה. הייתי כנועה ובוטחת. נדמה לי. וזאת גם היתה האמת: הוא היה הראשון שלי ברכבת, הראשון בעמידה בכלל. אף פעם לא שיקרתי לרפי, לפחות לא עד שירדתי ל"פיקדילי סדום", המלון
הכי נמוך בעולם.