“על עגנון לא צריך להרחיב. הסופר הישראלי היחיד, עד כה, שזכה בפרס נובל לספרות, שאת המשפטים שאמר בטקס קבלת הפרס היה ניתן לקרוא עד לא מזמן בשטר חמישים השקלים הסגול ההולך ונמוג מן השוק:
"מתוך קטסטרופה היסטורית שהחֱריב טיטוס מלך רומי את ירושלים וגלה ישראל מארצו נולדתי אני באחת מערי הגולה. אבל בכל עת תמיד דומה הייתי עלי כמי שנולד בירושלים. בחלום, בחזון לילה, ראיתי את עצמי עומד עם אחי הלוויים בבית המקדש כשאני שר עמהם שירי דוד מלך ישראל. נעימות שכאלה לא שמעה כל אוזן מיום שחרבה עירנו והלך עַמה בגולה. חושד אני את המלאכים הממונים על היכל השירה שֶׁמִּיִּרְאָתָם שאשיר בהקיץ מה ששרתי בחלום השכיחוני ביום מה ששרתי בלילה, שאם אֵחַי בני עמי שומעים לא היו יכולים לעמוד בצערם מחמת אותה הטובה שאבדה להם. כדי לפייס אותי על שנטלו ממני לשיר בפה נתנו לי לעשות שירים בכתב".

הכתיבה העגנונית היא רבת גוונים, החל בסגנון הכתיבה המדרשי-אגדי-חסידי ('עגונות' 'תהלה' 'והיה העקוב למישור') דרך רומנים ריאליסטיים ('סיפור פשוט' 'תמול שלשום'), טראגיים ('והיה העקוב למישור' 'תהלה') ועד לכתיבה סוריאליסטית ('ספר המעשים'), בנוסף לעשרות רבות של סיפורים קצרים וארוכים מסוגות שונות שבכולם ניתן למצוא את אותה כתיבה מתגלגלת עם אותו הקמצוץ האירוני עגנוני הנודע.

אין ספור ספרים ומחקרים נכתבו על יצירתו של עגנון. הספר הזה הוא ספר חשוב ומחכים שמנסה לתת הצצה וטעימה מן העולם ההגותי-פרשני הרחב שמקיף את יצירתו הענפה של עגנון, דרך ניתוחים של כמה מסיפוריו הקצרים והארוכים, ודרך עמידה על העקרונות שבכתיבתו: על האירוניה והטרגדיה היהודית שיצר עגנון בסיפוריו, על מוטיב העיגון, על הגאולה, ועל משמעות הספרות והסופר עצמו. פרק שלם אף מוקדש לניתוח של כמה מן הפתיחות המרשימות של סיפוריו כמו זו של 'שלוש אחיות': "שלוש אחיות דרו בבית אפל והיו תופרות כלי לבן לאחרים. מאור הבוקר עד חצות לילה, ממוצאי שבת עד ערב שבת עם חשיכה לא זזו מאצבעותיהן לא מספרים ולא מחט ולא פסקה גניחה מליבן, לא בימות החמה ולא בימות הגשמים", או זו של 'תהלה': "זקנה אחת היתה בירושלים. זקנה נאה שכמותה לא ראיתם מימכם. צדקת היתה וחכמה היתה וחיננית היתה וענוותנית היתה. אור עיניה חסד ורחמים וקמטי פניה ברכה ושלום", ועוד.

קשה לסכם ספר רחב היקף שכזה, אך אציג רעיון אחד בכמה מילים: לדעת הירשפלד עגנון ניסה לשלב בכתיבתו את מקורותיה העתיקים של היהדות ואמנות הסיפור החסידי, ויחד עם זאת לא להתעלם מהישגיה הכבירים של אמנות הסיפור המודרנית המערבית המתמודדת עם הטרגיות, השבר, ואבדן העוגן שבמצב האנושי המודרני. כבר בסיפור השני של עגנון – והיה העקוב למישור- יוצר עגנון את הטרגדיה היהודית המודרנית, ובכך חלק על ההוגים שטענו כי לא תיתכן 'טרגדיה יהודית' לאור התהום הפעורה בין תפיסת האלים היוונית ותפיסת האל המקראית יהודית. עגנון חוזר לאיוב ומסיק כי המענה האלוהי לאיוב הוא ההבנה כי בהיות הבריאה אלוהית, הרי שאין למצוא בה מובן אנושי, ועל כן התופעות בה נראות כאבסורד: "ה'הווה' המפורר ביותר, החילוני והארצי, הוא בעיניו גילויו של האלוהי, לא בהיותו מופלא או נשגב דווקא, אלא בהיותו שרירותי, כאוטי, תהומי ובלתי מובן".”