משה - לייב הלפרן - לילה, א' ליילס - המעשה במאה, פרץ מרקיש - הערמה, ה' ליוויק - האורווה. ארבע הפואמות המכונסות בספר זה הן ביטוי לשאיפתם של משוררי יידיש ליצור ספרות שתהיה מודרניסטית ויהודית כאחת. הן נכתבו בשנים של מלחמת העולם הראשונה ואחריה, בתקופה של הרג המונים, חורבן קהילות, אך גם של ציפייה דרוכה להגשמת אוטופיה גואלת. בצורה קליידוסקופית, חופשית ופראית לכאורה, שאפו המשוררים לפרוש ביצירות הללו את כל קשת הנושאים שעמדו במרכז עולמם הרוחני: זכרונות הילדות המתוקים - מרים, ארוטיקה ואלימות, עמדתם האמביוולנטית כלפי האידיאלוגיות המודרניות הנושאות את בשורת הגאולה אך הופכות בפועל למסגרות נוקשות וכובלות, יחסי המשיכה - דחייה כלפי דמותו המעונה של ישו על הצלב, ומעל לכל - התחושה החריפה של הרס סדרי עולם.