"... גם למי שלא היה שם אין צורך להסביר את הסכנות. די אם אזכיר שמות כמו בופור, רייחן, כרכום, סוג'וד. במקומות אלו קול פיצוץ, שבילדותנו כינינו 'ברוד' מקבל שם מקצועי - סאגר, מאה ועשרים, תול"ר, שמונים ואחת, כלימגור ועוד. רבים סוחבים בגופם או בנפשם צריבת אותם שמות, ומשפחות רבות נושאות בלבן זכר אותם מקומות. אמא אחת, שמעולם לא הייתה שם, יודעת לתאר במדויק את נקודת המארב שליד בריכת המים בבית יהון, שם נשאר בנה. אבא אחד יודע בעל פה את ציר ההליכה בו הוביל בנו את חייליו עד אותה נקודה ממנה הובילו הם אותו בחזרה. היום קשה להסתיר מהמשפחה היכן הבן נמצא. בכל זאת היו חיילים שלא סיפרו את האמת, והיו שסיפרו, אבל לא את כולה. 'תראי אמא, הבופור זה מבצר עתיק לשם הם לא יורים'. 'כרכום? זה מטר מהגבול, לא קורה שם כלום'. 'סוג'וד? סוג'וד זה בכלל בגיזרה הצפון דרומית...' מה הם לא אמרו כדי שאמא תוכל לישון בלילה..." (מתוך 'הייתי חייב') צביקה ברגשטיין, 30, פארמדיק במד"א ירושלים וכן מורה ומחנך, "אחד שאוהב את המדינה ולא מתבייש בכך", שרת כפארמדיק במילואים במוצבי צה"ל השונים בדרום לבנון. שם פגש בחיילים הסדירים, שמע את סיפוריהם וגילה שמתחת למדים ולתדמית המאצ'ו הקשוחים הם בסך הכל נערים רכים, המתבגרים תוך לילה תחת אש. מהשיחות עם החיילים ומהאירועים בשטח נולדו הסיפורים בספר זה.