"לפעמים נדמה לי שכל חיי מוסרטים, או מופיעים במגזינים. וזה הרי לא כך, לא כך בכלל. יש דברים שנמצאים רק פה בפנים, בתוך ליבי, ואיש לא יודע אותם." כך קובע דיאגו ארמנדו מרדונה בספרו זה. מי מכיר את הסיפור של מרדונה טוב יותר ממנו? מי יעז לפרש את מה שעבר לו בראש לפני השינה, בחדרון של 2 על 2 בשכונת העוני פיוריטו בבואנוס איירס, יחד עם שבעת אחיו ואחיותיו? מי יעז לקבוע מה הייתה שמחתו הגדולה או הרגע העצוב ביותר בחייו? אין טוב ממרדונה עצמו - סליחה מ"מרדונה של כולם", כפי שהוא אוהב שיכנו אותו - כדי להעיד על כך. מההתחלה הענייה ועד לתהילת עולם, דרך כל אחת מנפילותיו והקימות לתחייה מחדש, דרך הגדרותיו את ידידיו ויריביו - הכל מסופר כאן מפיו, בגוף ראשון: מרדונה השלם והאינטימי ביותר. זה מרדונה שמודה ומסגיר בלי הסתייגויות: "את דיאגו, אותי, הוציאו מוויז'ה פיוריטו בבעיטה בתחת שהנחיתה אותי בפריס, ליד מגדל אייפל. אני לבשתי את המכנסיים הרגילים, היחידים, אלה מקורדרוי שלבשתי בחורף ובקיץ. שם נחתי וביקשו ממני, דרשו ממני שאומר את מה שיש לי להגיד, שאציג כפי שעלי להציג, שאעשה מה שהם רצו שאעשה. ואני עשיתי. עשיתי...כמיטב יכולתי, ונדמה לי שלא יצא לי כל כך רע".