לפעמים, נורא בא לי להתעלף באמצע הרחוב, או שמכונית ספורט תפגע בי במהירות עצומה. אני אשכב על המדרכה החמה, מעולף. ואז תעבור שם דקלה, שלומדת בשכבה מעלי, והיא תלבש את השמלה הכחולה שלה, שנגמרת בדיוק מעל הברכיים. בהתחלה היא לא תראה אותי, כי יעמדו מסביב המון אנשים, ואיזה גברת אחת, שבדיוק תחזור מהקניות, תעמוד בין השקיות שלה, ותצעק: "רופא! רופא! רופא! שמישהו יקרא לרופא, יש שם ילד!". ואני אשכב שם בשקט, ולמרות הכאבים אמתח מין חצי חיוך על הפנים החיוורות שלי. וככה בדיוק דקלה תראה שאני זה הילד ההוא, מהשכבה מתחתיה, שהיא לא זוכרת איך קוראים לו. לשנייה היא תקפא במקום, ולא תדע מה לעשות ושתי דמעות ענקיות בגודל של זבוב זבל יזלגו לה מהעיניים ישר לתוך הפה. והן יהיו מתוקות, הדמעות. ואז היא תתקרב כדי ללטף את הראש הפצוע שלי ולהגיד לי: "זה יהיה בסדר, זה יהיה בסדר". אבל רגע אחד לפני שהיא תתכופף, אני אשמע אותה אומרת: "זה לא ילד, זה יואש". ואז לא יהיה איכפת לי שאני יואש - היואש האחרון.