"מרחקים רבים כל כך מפרידים בינינו, מרחקים של שנים ושל ארצות, של שפה ותרבות ועם ודת והיסטוריה, וחברים ומלחמות ומשפחה, ורגעים שמעולם לא חלקנו, אתה באירופה הקרה שלך, אני בפינת ארץ זעירה, בכפר קטן נושק לגבול, שממנו נשקף הנוף היפה בעולם." "אני כותבת ברבים, לא נפטרת מההרגל הישן לדבר ב'אנחנו'. יש הרגלים שלא ניתן לשנות. כמעט מאז ומעולם הייתי אנחנו, היינו אני. לא אתחמק מאחריות, הייתי חלק ממה שהיה, גדול ועצום, לא יודעת להסביר לך את כולו, לא בטוחה שיכולה להסביר לעצמי. וכשברחנו, כשניסינו לפרוץ, מאוחר ומקרטע, היינו כמו חוזרים בתשובה, הולכים עד קצווי עולם, מחפשים, מחפשים. והם עדיין איתי בגוף הרבים שאימצתי לעצמי לספר לך, גם בבריחה. תמיר יחד. ילדים סיאמים." "הכתיבה היא עכביש מחושב שטווה סביבי את קוריו, סיבוב ועוד סיבוב, מעגל ועוד מעגל, ואני כבר אחוזה בחומר הרביק, עדיין עיוורת לעתיד לבוא, אבל חושים חדים פנימיים מתריעים, משמיעים צופרי אזהרה, אולי לא מאוחר לחדול. תברחי עכשיו. עוד יש סיכוי קלוש להינצל. המציאות מתערבבת בכתיבה מתערבבת במציאות." ממקום הימצאה, בין נופים ואנשים זרים, מתבוננת המספרת בילדותה בקיבוץ. במונולוג פיוטי ועדין שזורים רמזים לרומן שאיננו מתגשם, ולפרידה מן האהוב, המקבילה לעזיבת הקיבוץ. רוני שריג, ילידת קיבוץ מלכיה, משלימה את לימודי התואר השלישי באוניברסיטת נאגויה ביפן, בנושא ספרות ילדים יפנית. זהו ספרה הראשון. תרגומה מסינית לספרה של הונג יינג, 'בת הרעב', ייצא לאור בהוצאת כנרת.