כל כך הרבה תאי טעם נמוגו מאז ארוחת העשר שאמא הכינה בקפידה, הכניסה לתיק האוכל וחתמה בנשיקה. היו שם פרוסות עבות של לחם טרי מרוחות בשוקולד או גבינה, מלפפון וקלמנטינה. המורה ביקשה לפרוס את המפית ולאכול בשקט, כי אין משיחין בשעת הסעודה פן יקדים קנה לוושט. העולם נראה אחרת מגובה מטר עשרים. הוא גדול יותר, אולי אפילו יותר מפחיד, אבל גם מסעיר ומלא הרפתקאות. כי הרי שלושים העצים ליד הבית הם לא גינה, הם ג`ונגל. עם קצת מאמץ, אפשר לשמוע את הזאבים ואפילו לצוד אריות. וגם אם לא, זו הזדמנות מעולה לחסל חשבונות עם החבורה מהבלוק ממול. ואם במהלך המלחמה אפשר ללכוד שבויים, זה בכלל מעולה. איזה מזל שיגאל מוסינזון עשה מזה ספר. או שזה בכלל היה דנידין? רגע, ומי כתב את החמישיה הסודית? ומה, קופיקו עוד חי? והצלצול של השעה החמישית, עדיין מורט כל נים ועצב עד שהוא בא? וחברות, עדיין מציעים בפתק? ואין קראו למשחק הזה, לא, לא דג מלוח, זה עם הקפיצות - בטח, שלוש מקלות. מזל שהמורה לא שומעת. היא מיד היתה מתקנת: שלושה מקלות. "להיות כאן ילד" מביא לך מסע נוסטלגי אל הילדות שלך. המסע הזה, נקדים ונאמר, כרוך לעיתים בכאב, שהרי אין געגוע אמיתי שאינו מהול בצער. צער על ימים שהיו - ואינם עוד. צער על אהבות גדולות, שפרחו ונשכחו מלב. ולצידו של הצער - אושר גדול. זו הילדות שלנו. ילדות ישראלית גאה. כאן גדלנו, זה מה שעיצב אותנו. "להיות כאן ילד" מביא תמונת ילדות ישראלית, מ - 1948 ועד לשנות האלפיים כמעט, בשמונה תחומים שכל כך השפיעו על הילדות כאן: בית ספר, משחקים, עלייה, אוכל, תקשורת, ספרים, אופנה ואירועים לאומיים. אנשי נגה תקשורת (ערוצים שש ושמונה), עשרות תחקירנים, עורכים, מפיקים ומעצבים, אספו במשך למעלה משנה עשרות אלפי תמונות ילדות, מתוכן נבחרו המשקפות ביותר. עשרות שנות ילדות מחכות שתצלול לתוכן ותמצא בהן מה שכולנו מחפשים - מזכרת אהבה מהילדות.