פרק ראשון
הפסנתר של אמא
כשנכנסתי הביתה היתה לי תחושה מוזרה. בדרך־כלל, כשאמא נמצאת לבד בבית, היא אוהבת להקשיב לקונצרטים ב'קול המוסיקה'. אבל עכשיו הבית היה שקט, ויכולתי לשמוע את מחשבותיה.
אני יודעת שזה נשמע מוזר, אבל בשבילי זה לגמרי טבעי. אני פשוט יודעת לקרוא מחשבות. גיליתי את זה כשהייתי בת שש, וכשהבנתי שזה מאוד מוזר, החלטתי לא לספר על כך לאף אחד.
לקרוא מחשבות זה לא כמו לקרוא בספר. בעצם, נכון יותר לומר שאני שומעת מחשבות. כשזה התחיל, הייתי בטוחה שאמא מדברת אתי, וכשראיתי עד כמה היא מופתעת שאני עונה לה הבנתי שקרה משהו מוזר, ושמתי לב שאני פשוט שומעת את המחשבות שלה. אחר־כך גיליתי שאני יכולה לשמוע את המחשבות של המורים בבית־הספר, ושל החברים שלי, וגם של כהן מהמכולת.
לא סיפרתי על כך לאף אחד משום שלא רציתי שיתייחסו אלי כאל ילדה מוזרה. אפילו לאמא לא סיפרתי, משום שחשבתי שזה יכול להיות מאוד לא נעים לחיות בבית אחד עם מישהו שיודע כל מה שאתה חושב. הרי זה כאילו שאין לך פרטיות בשום מקום.
זה היה די קשה לשמור בסוד משהו שכל־כך השפיע על חיי, ויום אחד, כשהיועצת של בית־הספר החליטה לשלוח אותי לפסיכולוג, רק בגלל שאבא שלי מת במלחמה, פגשתי את אמיר גרנות. הוא הבין מהר מאוד שאני לא זקוקה לשום טיפול פסיכולוגי, וגרם לי להרגיש שאני יכולה לסמוך עליו. וכך גיליתי לו שאני קוראת מחשבות. בתחילה הוא לא האמין, כמובן, אבל אחרי שבדק אותי שוב ושוב הוא הבטיח לשמור על כך בסוד. סיפרתי לו שבזכות קריאת המחשבות אני יכולה לעזור לילדים הקטנים בבית־הספר, שקוראים לי 'הקוסמת הקטנה', ואמרתי לו שבעצם גם אני קצת פסיכולוגית. וכך הפכנו להיות חברים, והוא הסכים להיות המדריך שלי. זה טוב שיש מישהו שאני יכולה להתייעץ בו מבלי להסתיר שאני יודעת לקרוא מחשבות.
עכשיו עצרתי ליד דלת הכניסה, והקשבתי למחשבות של אמא.
"חבל שלא שמרתי את כל חוברות התווים שלי," היא חשבה. "כבר עשרים שנה לא ניגנתי, ואני לא מאמינה שאני זוכרת משהו מכל היצירות שידעתי פעם בעל־פה."
פסנתר? לא הבנתי למה היא חושבת עכשיו על נגינה בפסנתר. סבתא תמיד אהבה לספר כמה יפה אמא ידעה לנגן, והיא שבה וביקשה ממנה לנגן לה את סונטת 'אור־ירח' של בטהובן, שאמא אהבה לנגן. אבל תמיד כשסבתא סיפרה על כך אמא סירבה בכל תוקף לנגן, ורק אני יכולתי לשמוע במחשבותיה שהיא לא יכולה לשוב ולנגן את היצירה שניגנה לאבא שלי בפגישה הראשונה שלהם. מאז שהוא מת במלחמה היא סירבה לנגן, ומאז הפסנתר שותק בבית של סבא וסבתא שלי בקיבוץ. לפעמים, כשאני באה אליהם לחופשה, אני יושבת ומנגנת בו מנגינות, וסבתא תמיד אומרת שאולי כדאי שכבר אתחיל ללמוד לנגן, ואקח הביתה את הפסנתר של אמא. אני מאוד רוצה לנגן בפסנתר, אבל אני יודעת שהפסנתר מזכיר לאמא את אבא, שאהב להקשיב לה כשהיא מנגנת, ואני לא רוצה להכאיב לה.
אמא לא שמעה שנכנסתי הביתה, והיתה שקועה במחשבותיה. "אי־אפשר להתאבל לנצח," היא חשבה. "החיים חייבים להימשך, ומאיה כל־כך רוצה לנגן. אין לי זכות למנוע ממנה את הפסנתר הזה. אולי הגיע הזמן שגם אני אשוב לנגן."
כל־כך שמחתי. אמא רוצה שאני אנגן בפסנתר, והיא מסכימה שניקח את הפסנתר מסבא וסבתא. זה נהדר. התחלתי לדמיין איפה יעמוד הפסנתר, ובינתיים אמא המשיכה להרהר: "אני מקווה שמאיה לא תיעלב על שלא שיתפתי אותה, ולא תיבהל כשהיא תראה את הפסנתר בסלון כשתיכנס הביתה. אני לא רוצה שהיא תחשוב שאני לוחצת עליה לנגן."
מה? הפסנתר כבר כאן? רציתי לרוץ פנימה ולחבק את אמא, אבל לא רציתי שהיא שוב תחשוד בי שאני קוראת מחשבות, ולכן הרמתי את התיק שלי מן הרצפה, ושמטתי אותו שוב, כדי שאמא תשמע שאני בבית. "אמא, איפה את?" קראתי.
"מאיושקה?" קראה אמא, כשהיא ננערת ממחשבותיה. "את כאן?"
"לא, אמא, אני על הירח," צחקתי, בשעה שסגרתי את דלת הכניסה, כאילו רק ברגע זה נכנסתי הביתה. "למה את יושבת כל־כך בשקט? אני לא רגילה שאת בבית ולא מקשיבה למוסיקה. קרה משהו?"
"קרה משהו? למה את שואלת?" קראה אלי אמא מן הסלון, קצת מבולבלת. "לא, לא קרה כלום. פשוט חשבתי לי קצת בשקט. בואי, יש לי הפתעה בשבילך."
"הפתעה?" העמדתי פנים כאילו אינני מבינה על מה היא מדברת, בשעה שנכנסתי לסלון וראיתי אותה יושבת על הכיסא של הפסנתר, שגם הוא הגיע מסבא וסבתא.
"הפסנתר!" קראתי בשמחה. "איזה יופי, אמא, החלטת לחזור לנגן?"
"לא, מאיה," אמרה אמא בחיוך עצוב. "אני כבר לא זוכרת איך מנגנים, ואין לי חשק להתחיל להתאמן בכל יום. זה בשבילך. כבר הרבה זמן אני יודעת שאת רוצה לנגן, ואני שומע כמה יפה את מנגנת משמיעה אצל סבא וסבתא, והחלטתי שהגיע הזמן שיהיה לך פסנתר. אני קיבלתי אותו מההורים שלי כשהייתי בת שתים־עשרה, ועכשיו אני נותנת אותו לך. אני בטוחה שתהיי פסנתרנית מצוינת", והיא חיבקה ונישקה אותי והצמידה אותי אליה. "זאת אומרת," היא מיהרה להתרחק ממני, "רק אם את ממש רוצה ללמוד לנגן. שלא תחשבי שאני מנסה ללחוץ עליך."
"ללחוץ?" צחקתי. "אני חולמת על זה כל־כך הרבה זמן, וזו המתנה הכי יפה שיכולתי לקבל, מאז שקנית לי את המחשב. בינתיים תני לי קצת להתרגל לפסנתר, ואני אנגן עליו את המנגינות שאני מכירה. אחר־כך תוכלי לעזור לי למצוא מורה. בינתיים זה לא ממש דחוף. "
"מורה?" המשיכה אמא לבהות ולהרהר. "כן, בטח. אולי כדאי שתתייעצי עם המנצחת של המקהלה. היא הרי למדה באקדמיה למוסיקה, והיא ודאי מכירה מורה לפסנתר."
זה היה רעיון מצוין. עד לא מזמן לא אהבתי את שיעורי המוסיקה של המורה עדנה הזקנה, שניסתה ללמד אותנו לקרוא תווים ולשיר שירים ישנים בשני קולות. בזמן שכולם הרעישו ועדנה ניסתה ללא הצלחה להשתלט על הכיתה, אני קראתי ספר באנגלת מתחת לשולחן, כהרגלי. אבל לפני חודשיים עדנה יצאה לגמלאות, וענת, שהחליפה אותה, היתה בחורה צעירה שלמדה ניצוח באקדמיה למוסיקה, ומן הרגע שבו נכנסה לכיתה לא הפסיקה לחייך. היא הביאה איתה מחשב נייד, ושאלה אותנו איזה מוסיקה אנחנו אוהבים. וכך הקשבנו במשך כל השיעור לשירים ביו־טיוב, וענת הסבירה לנו במלים פשוטות איך מלחינים שיר ויוצרים מנגינה, ושאלה אם אנחנו רוצים להצטרף למקהלה החדשה של בית־הספר, שהיא תהיה המנצחת שלה.
"לא!" קראו כולם ביחד, משום שהם זכרו את שיעורי המוסיקה של עדנה הזקנה.
"למה לא?" התפלאה ענת. "זה כיף גדול. אני בעצמי עדיין שרה במקהלה המקצועית של האקדמיה, ואנחנו מופיעים בקונצרטים ולפעמים גם נוסעים לחו"ל."
"אם נוסעים לחו"ל אז אני מצטרף," צעק ארנון, שהיה הליצן של הכיתה.
"לא כל־כך מהר ניסע לחו"ל," חייכה ענת. "בינתיים אני אבחר מכל כיתה את הטובים ביותר, ואנחנו נתאמן פעמיים בשבוע, לאחר הלימודים. מי יודע לקרוא תווים?"
כולם התבוננו זה בזה במבוכה. אמנם עדנה הזקנה ניסתה ללמד אותנו לכתוב ולקרוא תווים, וגם לשיר מתוך התווים בשני קולות, אבל בדרך־כלל איש לא הקשיב לה, ועד סוף השיעור היא היתה עסוקה בניסיון להחזיר את השקט לכיתה.
"אני יודעת לקרוא תווים," הצבעתי תוך כדי דיבור, "כי למדתי פעם לנגן בחלילית. אבל בשיעורים של עדנה לא ממש הצלחנו לשיר, אז אני לא בטוחה שאני מתאימה למקהלה."
"גם אני יודעת לקרוא תווים," אמרה דפנה היפה, שישבה לפני, "כי אני מנגנת בפסנתר. אבל אף פעם לא שרתי במקהלה.
"אל תדאגו," אמרה ענת, "אני אלמד אתכם לקרוא תווים, אבל כדי לשיר במקהלה צריך קול יפה. מחר אחר־הצהריים תוכלו לבוא להיבחן בחדר המוסיקה, ומכל כיתה יתקבלו ארבעה או חמישה תלמידים. מי רוצה להירשם?"
כולם הצביעו ושאלו שאלות ושכחו שלא מזמן הם שנאו את שיעורי המוסיקה ובכלל לא רצו לשיר. זה הזכיר לי סיפור שקראתי בספר 'תום סויאר'. תום היה ילד פרוע למדי, ותמיד כשהשתובב קיבל עונש מהדודה שלו. פעם אחת, נדמה לי שזה היה בשבת, הדודה שלו הענישה אותו ואסרה עליו ללכת לשחק עם הילדים עד שיסיים לצבוע את הגדר. בזמן שצבע עבר חבר, והזמין אותו לבוא איתו למגרש המשחקים, אך תום אמר לו שהוא עסוק. הילד הבין שתום קיבל עונש, והצטער בשבילו, אבל תום אמר לו שלא בכל יום מרשים לילד לצבוע גדר, ושזו הזדמנות מיוחדת במינה. הילד ביקש מתום להרשות גם לו לצבוע את הגדר, ותום הסכים לאחר שחברו נתן לו את התפוח שלו. לאחר מכן הצטרפו ילדים נוספים, שהמתינו בסבלנות לתור שלהם לצבוע את הגדר, בשעה שתום ישב לנוח ואכל את מה שהחברים שלו נתנו לו בתמורה לזכות לצבוע את הגדר.
"כן," אמרתי לאמא, "אני אשאל את ענת אם היא מכירה מורה לפסנתר. אבל בינתיים אני מסתפקת בשירה במקהלה, ואני רוצה פשוט לנסות ולנגן בעצמי בפסנתר. יש לך כאן תווים שאני יכולה לנסות לנגן מהם?"
"סבתא שלחה את כל מה שהיה מונח על הפסנתר," נאנחה אמא, "אבל כשהפסקתי לנגן מסרתי את רוב התווים שהיו לי לחדר המוסיקה בקיבוץ. בואי, נראה מה יש כאן."
ושתינו ישבנו ליד הארגז שהיה מונח ליד הפסנתר, ופתחנו בסקרנות את חוברות התווים. היו שם חוברות עם תווים מאת באך ושופן, ברהמס ומוצארט, ועוד מלחינים שאת שמם לא הכרתי.
"מצאתי את חוברת הסונטות של בטהובן," קראתי בשמחה. "אולי תלמדי אותי לנגן את סונטת 'אור־ירח' שסבתא תמיד סיפרה שאהבת לנגן?" אבל מיד נזכרתי מדוע אמא לא רצתה לנגן עוד את הסונטה הזו, וראיתי שהיא נזכרת באבא, ודמעות עולות בעיניה, ומיהרתי לדבר על משהו אחר.
"אני חושבת שאני פשוט אשב ואנסה לנגן מתוך החוברות האלו, עד שאמצע משהו שמוצא חן בעיני. אם אצליח לנגן וארצה להמשיך נוכל לחפש לי מורה. מה דעתך?"
ואמא הביטה בי רגע במבט בוהה, שקועה במחשבותיה, ואז ניגבה את הדמעה שעלתה בעיניה. אחר־כך באה וחיבקה אותי באהבה.
