פרק ראשון
האידאולוגיה הנאצית
"לְפָנִים הִבִּיטָה הַנְּשָׁמָה בְבוּז אֶל-הַבָּשָׂר: אָז הָיָה הַבּוּז הַזֶּה עֶלְיוֹן מִכֹּל – כִּי חָפְצָה הַנְּשָׁמָה אֲשֶׁר יִהְיֶה הַבָּשָׂר רָזֶה וְדַל וּמְזֵה-רָעָב, וְכָכָה אָמְרָה לְהִשָּׁמֵט מִמֶּנוּ וּמִן הָאֲדָמָה.
אִי לַנְּשָׁמָה אֲשֶׁר הָיְתָה רָזָה וְדַלָּה וּמְזַת-רָעָב גַם הִיא – הָאַכְזְרִיּוּת הָיְתָה הַתְּשׁוּקָה אֲשֶׁר לַנְּשָׁמָה הַלֵּזוּ!"
כה אמר זרתוסטרא
פרידריך ניטשה
האידאולוגיה הנאצית היא בעיקרה תורתו של אדולף היטלר, אשר הנחיל וכתב את רעיונותיו. מיום התמנותו לקנצלר, 30 בינואר 1933, הפכה האידאולוגיה הנאצית לאידאולוגיה הרשמית של גרמניה. את רעיונותיו העלה היטלר על הכתב בספרו 'מיין קאמפף' — 'מאבקי', עת ישב בכלא בגין ניסיון ל'פוטש' בסוף שנת 1923. הספר עב הכרס הפך עד מהרה למצע האידאולוגי של המפלגה הנאצית.
האידאולוגיה הנאצית
תורת הגזע: שורשיה של תורת הגזע מונחים במאה ה-19. צ׳רלס דרווין — Charles Darwin — שכתב את ספריו: ‘מוצא המינים׳ ו׳מוצא האדם׳, פיתח את תורת מלחמת הקיום בטבע. לטענתו, יצורים וצמחים נאבקים על קיומם ונכחדים, ואילו החזקים שורדים וממשיכים להתקיים בזכות תכונותיהם וסגולותיהם.
בנוסף לדרווין, העלו גם חוקרים והוגי-דעות נוספים את רעיונותיהם בנושא הגזע. למשל המלחין ריכרד וגנר — Richard Wagner פרסם ב-1850 את מאמרו ‘היהודים והמוסיקה׳, שבו טען כי היהודים בהיותם גזע טפיל ולא יוצר, אינם מסוגלים לכתוב מוסיקה אלא רק למלמל בבית-הכנסת, וכי הם מטמאים ביצירתם את האומנות האירופית. הפילוסוף אויגן דירינג — Eugen Dühring — פרסם את ספרו ‘שאלת היהודים כשאלת הגזע, המידות והתרבות׳ בשנת 1881, ובו תיאר כיצד נתפסו היהודים לאורך ההיסטוריה כאויבי הגזעים והיוצרים.
הסופר האוסטן סטיוארט צ׳מברלין — Aouston Stewart Chamberlainו — כתב בספרו ‘יסודות המאה ה-19׳ בשנת 1900 את נעלותו של העם הגרמני מול שפלות העם היהודי. לטענתו, ישו היה ארי ולא שמי. ספרו הפך ליסוד האנטישמיות הגזעית. הוא גרס שהגרמנים חייבים למגר את הרוח היהודית ואת העם היהודי, הנחשב לגזע נחות.
את המונח ‘גזע׳ — ‘Rasse׳ תפס היטלר כקבוצה אתנית בעלת קוד גנטי, השתייכות תורשתית, המוטבעת בדם, תכונה ביולוגית מולדת, הקובעת את תכונות האופי של האדם, תכונות פיזיות, תכונות נפשיות ותכונות שכליות. על פי התורה הנאצית, טוהר הדם הוא הקובע את איכותו של הגזע, הקבוצה האתנית, ומכאן הדרך לדה-הומניזציה של היהודים הייתה קצרה.
הדה-הומניזציה של היהודים נובעת משני רעיונות אנטישמיים:
החלוקה לגזעים — האנושות מחולקת לגזעים שונים, וביניהם קיימת מלחמה רצופה במטרה לשרוד ולהתקיים. בראש ההיררכיה הגזעית עומד הגזע הארי, הנחשב ליוצר התרבות, ומכאן שהוא הגזע הנעלה.
מקומם של היהודים מחוץ להיררכיה הגזעית מאחר שהם נחשבים לתת-אדם. היהודים נחשבים לטפילים ולמזיקי תרבות. היהודים הם גזע השואף לשלוט בעולם כלכלית ופוליטית, גזע הרוצה במפלת גרמניה ובהריסתה.
מתוך: 'מיין קאמפף':
הטוהר המוסרי והפיזי של גזע זה היה נקודה בפני עצמה. מבחינה חיצונית אפשר היה לראות כי אנשים אלה אינם אוהבי מים, ולרוע המזל אפשר היה לנחש זאת גם בעיניים עצומות. אחר כך הריח שנדף מבגדי הגלימה האלה גרם לי, לעיתים קרובות, להרגיש חולה. ובנוסף על כך, היו בגדיהם מלוכלכים והופעתם החיצונית עלובה.
אולי כל זה היה מאוד לא אטרקטיבי, לבד מהלכלוך החיצוני היה זה דוחה מאוד לגלות פתאום את הדופי המוסרי של העם הנבחר.
לא היה דבר שנתן לי חומר למחשבה נוספת לבד מהתובנה שהלכה וגברה בהדרגתיות על פעילויותיהם של היהודים בתחומים מסוימים.
האם היה בנמצא איזושהי צורה של טינופת או של הפקרות, מעל לכול, בעיקר בחיים התרבותיים, בהם לפחות יהודי אחד לא היה מעורב?? אם נצליח בשיא הזהירות ליצור סדק בגידול פרא שכזה, אפשר יהיה למצוא שם יהודי קטן, מסונוור מהאור הפתאומי, כמו תולעת בתוך גוויה מתרקבת.
הגדרת היהודים כמי ששואפים להרס העולם — היהודים רוצים לגזול מידי הארים, הגזע העליון, את מנהיגותם ואת שליטתם. היהודים רוצים להרוס את העולם הקיים ולבסס עולם שבו הם ישלטו באמצעות הכסף. תאוותם היא להשתלט על מוקדי ההון העולמי ולבטל את הקיום האנושי. היהודים הם סכנה לאנושות, ולפיכך הגזע הארי חייב להיאבק בהם, אחרת האנושות תתנוון ותשקע.
שנאת היהודים: היהודים ראויים שישנאו אותם בשל תכונותיהם הפיזיות והנפשיות. התכונות הפיזיות השנואות של היהודים הן לכלוך, אף מעוקם וארוך, ממדי גוף מעוותים. תכונות האופי השנואות שלהם הן — תאוות, כחמדנות, סטייה מינית. היהודי מתואר כשטן, חיידק טפיל, תולעת, וככזה הוא רוצה בהרס הגוף הגרמני והאנושי. הדם היהודי מזהם את הדם הגרמני. חוקי הטבע מחייבים חברה בריאה, ולכן יש לשנוא את היהודים הרוצים להרוס ולפורר את האנושות.
הדוגמה הברורה היא הסרט ‘היהודי הנצחי׳ — ‘Der ewige Jude׳, שהוקרן בגרמניה בשנת 1940, בהתאם להנחיותיו של יוזף גבלס — Joseph Goebbels. הסרט מגלם את השנאה הגרמנית ליהודים, המוצגים כעם מלוכלך, מזוהמים, מעוותים, בדומה לעכברים. העם הגרמני ראה בסרט את האמת בהתגלמותה, הסרט נחקק בזיכרון הקולקטיבי הגרמני כסרט דוקמנטרי המראה את היהודים כעכברושים, מפיצי מחלות ומסוכנים. האידאולוגיה הנאצית היא שנאה ליהודים, לא בכדי יש להיפטר מהיהודים.
‘מרחב המחיה׳ — ‘Lebensraum׳: במסגרת מלחמת הקיום, צריך העם הגרמני להרחיב את שטח המחיה שלו. כמו בטבע, כך בקרב בני האדם, דרישות הקיום מצריכות תוספת שטחים לרייך הגרמני. מרחב המחיה נמצא במזרח, בשטחי פולין וברית המועצות. מרחב המחיה יגדיל את שטחו של הרייך הגרמני ויבסס את עליונות הגזע הארי. היהודים החיים בשטחי המזרח חייבים להיכחד. יש לכונן ‘סדר חדש׳ — ‘Neue Ordnung׳ באירופה המזרחית. אל שטחי המזרח יגיעו הגרמנים, ישתלטו על העמים הסלאביים, ויהפכו אותם לעבדים. מטרת הסדר החדש, להחזיר לגרמניה את השטחים שנלקחו ממנה בחוזה ורסאי, להשליט בשטחי המזרח את ‘עם האדונים׳ — ‘Herrschernation׳ הגרמני, לסלק את היהודים ולהשתלט על העמים הנחותים.
הפיהרר — Der Führer: היטלר הוא מנהיג העם הגרמני, מנהיג ה׳רייך השלישי׳, המעצמה, הקיסרות השלישית. הפיהרר הוא מעל החוק, הוא המדריך, המכוון והמבטא את רצון העם.
‘לאומיות הפולק הגרמני׳ — ‘Völkischer Nationalismus׳: העם הגרמני, הפולק הגרמני, קשור בשלושה ערכים משולבים: דם, אדמה, אדם. היהודים אינם חלק מהפולק הגרמני. הגרמנים פזורים ברחבי אירופה, וחייבים להתאחד תחת מנהיגותו של הפיהרר. לאומיות הפולק הגרמני מדגישה את עליונות הארים מול נחיתות היהודים.
‘הסדר החדש׳ והחינוך הנציונאל-סוציאליסטי: המפלגה הנאצית תמכה ברעיונו של היטלר לסלק את הקיים המנוון, ולהציב במקומו את החדש, הטהור והעליון. השאיפה הייתה להחיל משטר גרמני ארי שיהיה מושתת על בסיס ערכים עליונים: טוהר הגזע, השמדת הנחותים, הנצחת הכוח והעוצמה והקמת המדינה הפולקיסטית. במדינה הפולקיסטית יהיו רק גרמנים בעלי דם גרמני טהור. המדינה הפולקיסטית תתפשט מזרחה, תוך השמדת גזעים נחותים או הפיכתם לעבדים.
החינוך הנאצי יקיף את כל הנוער הגרמני, ומטרתו להופכם לנאמני הרייך השלישי. מערכת החינוך חייבת להיות טהורה, על בסיס גרמנים בלבד. יש לדחוק מהחינוך כל מי שאינו גרמני. היהודים אינם גרמנים ואינם ראויים לחינוך גרמני. החינוך הנאצי התמקד בטיפוח השפה הגרמנית ובלימוד ההיסטוריה הגזענית הארית.
החרפת הסטריאוטיפ האנטישמי
האידאולוגיה הנאצית הייתה קיצונית במובנה האנטישמי, והיוותה תחליף לדת. האמונה הנוצרית בשילוש הקדוש — האב, הבן ורוח הקודש — היוותה בסיס רעיוני לאידאולוגיה האנטי יהודית. האמונה והדבקות באב, בדמות היטלר, הבן, שהוא העם הגרמני-הטהור וברוח הקודש הנחשבת כתרבות הפולק הגרמני. האידאולוגיה הנאצית הדגישה את הסטריאוטיפ השלילי של היהודים: קפיטליסטים חומדי ממון, השואפים להשתלט על כלכלת העולם, טפילים המתקיימים מניצול האחרים וחיים על חשבונם, שטניים, הורסי הנצרות, חיידקים השואפים להמית את מי שאינו כמוהם, אויבי האנושות, הורסי התרבות והחברה.
בשנות ה-30 תוארו היהודים כדמוניים, שטניים, יצורים שאינם בבחינת בני אדם, במראה החיצוני שלהם ובתכונות אופיים. בקריקטורות רבות בעיתונים, צוירו היהודים בעלי קרניים, פרצופים מעוותים ובעלי איברי גוף שטניים. היטלר בספרו 'מיין קאמפף' טען שיש צורך במאבק רצוף נגד היהודים כדי לגאול את העולם מכבלי היהדות. הגזע הארי חייב לעשות הכול כדי להיפטר מהיהודים כשם שנפטרים מחיידקים.
אינטלקטואלים רבים נהרו אחר רעיונותיו של היטלר, ביניהם אזכיר את מרטין היידגר — Martin Heidegger, פילוסוף גרמני שהוקסם מהנאציזם, והיה חבר המפלגה הנאצית. חיבוריו כללו תמיכה באנטישמיות, אהדה לנאציזם והערצה להיטלר, אף כי לאחר המלחמה היידגר חזר בו מתמיכתו בנאציזם.
היטלר כתב כי היהודים הם שהביאו אסון על גרמניה, הם אלה שתקעו סכין בגב האומה הגרמנית, וזו הסיבה שגרמניה הובסה במלחמת העולם הראשונה. היהודים, כך טען, שיתפו פעולה עם אויבות גרמניה. יוזף גבלס ניצל את שליטתו בעיתונים והשתמש בקריקטורות ככלי עממי להעצמת האידאולוגיה הנאצית האנטי יהודית. לעיתונות הגרמנית היתה השפעה רבה על הקוראים. מפורסם העיתון 'דר שטירמר' — ‘Der Stürmer׳ שבמשך שנות השלושים תמך בהיטלר והפיץ בכל הזדמנות את העילאִיוּת הנאצית.
פרק שני
המדיניות הנאצית כלפי היהודים ברייך ה-3
עד לתחילת מלחמת העולם השנייה
"אימי, אימי, אומר הוא לי,
ארור עמי מאל.
בעולם הזה, בעולם הבא,
חלאת יושבי תבל."
בת הרב ואימה
שאול טשרניחובסקי
תקופת רפובליקת ויימאר
בשנות ה-20 הגיעה האוכלוסייה היהודית בגרמניה לכ-560 אלף נפש, כשליש מהם ישבו בברלין. היהודים זכו לשוויון משפטי מלא. הם ראו בגרמניה את מולדתם והשתלבו במערכת החברתית-תרבותית והכלכלית. מעל 40% מהיהודים התבוללו, וכינו עצמם 'גרמנים בני דת משה'.
בתקופת רפובליקת ויימאר חיו היהודים כשווי זכויות, הם היו אזרחי גרמניה הדמוקרטית, בהתאם לחוקת המדינה. מתוך היהודים, רבים נישאו לבן זוג גרמני נוצרי. יהודי גרמניה ניסו להוכיח עצמם כאזרחים נאמנים, כאלו שמוכנים לשרת בצבא ולהילחם למען גרמניה. ניסיונות אלה של היהודים היו אל מול שנאת היהודים שפשטה בקרב העם הגרמני לאחר מלחמת העולם הראשונה. האנטישמיות בלטה בקרב אגודת 'שטלהלם' — 'Stahlhelm', שבין חבריה היה יוזף מנגלה — Josef Mengele, וכן ב'מפלגת העם הגרמני' — 'Deutsche Volkspartei', שגוסטב שטרזמן — Gustav Stresemann עמד בראשה. הייתה זו אנטישמיות ברוטאלית, שנאה מהולה בהתנכלויות ליהודים שנחשבו כאויבי הגרמנים וכמי שרוצים להתעשר על חשבון הגרמנים.
בתקופת זו היו גרמנים, משפטנים, שהעריכו את תרומת היהודים, בהם הארי קסלר — Harry Kessler, שבתוארו היה אציל, פובלציסט, משפטן, שכתב אודות ימיה של רפובליקת ויימאר. קסלר שירת כקצין בתקופת מלחמת העולם הראשונה, ולאחריה התפרסם במשנתו הפציפיסטית, במאמריו על אודות התרבות הגרמנית. הוא התיידד עם אנשי תרבות כמו ברכטולד ברכט — Berthold Brecht, ומקס ריינהרדט — Max Reinhardt. הוא פגש את אלברט איינשטיין — Albert Einstein, והם הפכו לחברים בעלי שיח תרבותי משותף. אחד מחיבוריו של קסלר היה ספר על אודות היהודי וולטר רתנאו — Walther Rathenau, שר החוץ של רפובליקת ויימאר, שהיה ידידו של קסלר. לאחר שרתנאו נרצח בידי פעילי ימין קיצוניים, הזדעזע קסלר והחליט לכתוב את הביוגרפיה שלו.
אתקשה להימנע מלהזכיר את דמויותיהם של רוזה לוכסמבורג — Rosa Luxemburg וקרל ליבקנכט — Karl Liebknecht, אשר הקימו בנובמבר 1918 יחדיו את ה'ליגה הספרטקיסטית' — 'Spartakusbund', ארגון שנחשב באותם ימים כמהפכני, מאחר שאנשיו נכשלו בשנת 1919 להוות תחליף למשטר הוויימארי החדש. המרד, בהנהגת רוזה וקרל, חוסל, והם עצמם נהרגו. רוזה וקרל נכשלו במימוש המהפכה הקומוניסטית בגרמניה, נוסח 'המהפכה הרוסית'.
לאחר מלחמת העולם הראשונה, סערו הרוחות בגרמניה והשפיעו גם על יהודיהָ. עיקר האנטישמיות הגיע מהמעמד הבינוני, אלו שרצו בהשכלה אקדמית, ובהם לא מעט סטודנטים למשפטים או בוגרי הפקולטה למשפטים. הם אלה שרצו בשינוי טוטלי, במערכת שלטונית חדשה. הם חפצו לראות ביהודים המצליחים את השעיר לעזאזל. המהומות הקומוניסטיות בברלין וניסיון המהפכה הקומוניסטית של הספרטקיסטים הביאו להגברת השנאה לכלל הציבור היהודי. ייתכן, כי רוזה וקרל הביאו להתגברות הלאומנות בגרמניה נגד הקומוניסטים כמו נגד היהודים. יש הרואים בכישלון המרד הספרטקיסטי, וכן ב'פוטש של קאפ' את התחזקות הפעילים תומכי היטלר. בתוך כך, גאתה רוח הלאומנות הגרמנית, וניסיון ה'פוטש של היטלר', אף שנכשל, הביא אל המפה הפוליטית בגרמניה את רוחות הלאומנות והגזענות, באמצעות המפלגה הנאציונל-סוציאליסטת.
