ספר זה מתמודד עם תופעה אשר רבים מכותבי תולדותיה של הספרות העברית זיהו ואפיינו אותה, אך לא הציעו לה הנמקה מניחה את הדעת : פריחתה של הנובלה בסיפורת העברית של ראשית המאה העשרים, בד בבד עם היעלמו של הרומן העברי מן הבימה הספרותית בתקופה זו. חידושו של מחקר זה נעוץ בשילוב בין הצבת מודל תאורטי יעיל לאפיונה של הנובלה כז'אנר ספרותי לבין בחינה היסטוריוגרפית של הספרות העברית בראשית המאה העשרים. מסקנתו העיקרית היא כי הנובלה שימשה כלי הולם לביטוי תחושת המבוכה של יוצרי הספרות העברית, אשר התלבטו באותה עת בין הסתגרות בעולם הפרט על תהיותיו וכאביו לבין תחושת המחויבות הלאומית והחברתית, שעל ברכיה חונכו. בפתח המאה החדשה היטיבה הנובלה להיענות לשתי המגמות גם יחד, והתנודדותה בין סיפור קצר לרומן, בין צמצום להרחבה, בין המשעול לדרך המלך הייתה למעלתה. בין היצירות הבולטות הנדונות בספר : 'עורבא פרח' למ"י ברדיצ'בסקי, 'נפש רצוצה' לשי בן - ציון, 'בחורף' לי"ח ברנר ו'אצל' לא"נ גנסין. כמו כן נדונות לראשונה יצירות בלתי ידועות של יוצרים שנשכחו זה מכבר, ביניהם י"א לובצקי, ד"ב סלוצקי וא' קלאטשקא. זהו ספרה הראשון של עינת ברעם אשל, תלמידת מחקר ומורה בחוג לספרות עברית באוניברסיטת תל - אביב ובחוג לספרות במכללת בית ברל.

שם הספר
מלחמת הריאליזם על נפשו