"עוד כמה מנהרות והיא לא תזכור שהיא נוסעת. לא תרגיש שהיא בורחת. לא תדע שהיה אי פעם שוד בסביבה. ורק עמוק עמוק מתחת לרכבת הדוהרת, לעצים הטסים, לשמים הסוערים – יהיה קבור משהו קטנטן שיכול היה אולי להיות היא."
אישה בורחת מזיכרונות ילדות "מפוקפקים" וזיכרונות של שוד, למשל. לשודד היא קוראת "הבעל של אמא שלה". פעם ציירה בפיח על קרונות של רכבת קריאות לעזרה. אמה אולי היתה יכולה לעזור לה, אבל היא בארץ רחוקה, אולי אוסטרליה, והיא בכלל ישֵנה. "זה המצב הטבעי שלה... בשעה שעל הילדה עוברות עוד ועוד רכבות". במהלך השנים נקבר השוד תחת שכבות אדמה חדשות ועקבותיו הטשטשו. גם הילדה התבגרה בינתיים, ועכשיו היא, וגם חבריה לגורל, לא בדיוק יודעים מאיזה זן הם. חיות-מים הם, וטוב להם במצולות האוקיינוסים, אלא שיש מי שמתעקשים לעקור אותם משם, להעלות אותם ליבשה. לשם כך כולאים אותם מאחורי סוגר ובריח, במקום שעד שנת 48' היה בית ספר פלסטיני לילדים יתומים. נותנים להם שם תרופות ומרפאים אותם בעיסוק. ואט-אט הם יוצאים בעל-כורחם, ואולי שלא בטובתם, מן המים העמוקים, ומדשדשים במי-האפסיים של ביצות, נקלעים אל איים, ואל הר ואל שדה... הם ומזוודותיהם הכבדות המסרבות לשחרר את מטענן.
כך אפשר לקבץ רסיסים אחדים מספרה החדש של דניאלה כרמי, שהוא מסע אל עולמם של מי שהחברה מגדירה אותם כחולי-נפש. מסע פיוטי שאין לו דבר וחצי דבר עם ניתוח פסיכולוגי ועם היומרה הריאליסטית של הסיפור המסורתי. ואף על פי כן, ואולי דווקא משום כך, הוא מצייר מציאות שאפשר להרגיש ולחוש: לראות ולשמוע אותה, כמעט לגעת בה. ואכן, כוחם הגדול של הדפים היפים האלה הוא ביכולתם לברוא עולם ממשי מאין כמוהו מחומרים שהם כביכול פרי דמיונם של משוגעים גמורים. אולי לא מעט בזכות האירוניה וההומור, שאין מרבים למצוא כמותם אצל מתארי מסעות מהסוג הזה; ובזכות הסגנון, שמפליא למזג עושר פיוטי עם העממיות והחיוניות של לשון הדיבור היומיומית.
הערות: צילומים: מל בריקמן